שנים רבות דנים בישראל בשאלה האם נכון היה להחליט על קביעת יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל בערב יום העצמאות. מבין השוללים יש הטוענים, כי האבל נפגע, שהרי מיד בתחילתה של שמחה הוא נשכח. לעומתם, יש הטוענים, כי השמחה נפגעת, כי אין יכולת אמיתית בלב שום אדם המתאבל לעבור לשמחה באופן מיידי.
נראה לי, שאפשר למצוא סימוכין לגישת החיבור בין הצער לשמחה, באופן שבו קבעו חז"ל את תענית אסתר ערב פורים. שהרי, לאמיתו של דבר, הצום אותו ביקשה אסתר לא התבצע על ידי עם ישראל ערב הפורים. הפור נפל בניסן וככל הנראה במהלך זמן קצר לאחר מכן נכנסה אסתר אל המלך לאחר אותו צום. הניצחון על שונאי ישראל בממלכת פרס היה בחודש אדר, אבל הצום, ככל הנראה, חודשים רבים קודם לכן.
כשם שמצאו חז"ל לנכון לחבר את זכרונו של הסיכון, ההקרבה ושל העצב והצום לשמחת הפורים, נכון היה לצרף את זיכרון החללים ליום השמחה על הכרזת מדינת היהודים בארץ ישראל בחמישה באייר תש"ח. (כזכור, הוכרזה המדינה ביום שישי ה' באייר אך ההכרזה נכנסה לתוקפה רק בחצות שבין שישי לשבת ו' באייר עם סיום המנדט הבריטי).
מעבר לשאלת החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות, נכון שנחפש במקורותינו מעין תקדימים מהם נוכל ללמוד מהי הדרך הנכונה להתנהגותנו בהקשרי הקרבה וזיכרון. בדרך כלל נהוג להביא לשם כך את עקידת יצחק כמעין מודל. אני מעדיף דוגמא אחרת, ולו רק משום שבסופו של דבר הומר יצחק באיל.
נראה לי, שאובדן שני בני אהרן מתאים יותר כדוגמא ליום הזיכרון לפניו אנו עומדים. אין הסכמה מהי אותה "אש זרה" שהקריבו נדב ואביהו, אך ברור שהם מתו תוך כדי מילוי תפקידם בחנוכת המשכן. ייתכן, כפי שרומזים חלק מהפרשנים, שהתלהבות יתר הביאה עליהם את החטא ועונשו. (וגם מכאן יש ללמוד לקח).
כך או כך, ברור שאביהם – אהרן – לא את חשבון החטא עשה אלא את כובד אובדנם של הבנים נשא.
הכל מכירים את האופן שבו העמיד הדוד – משה רבינו – את הדברים: "הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד", קרי הקב"ה מקפיד דווקא עם ראשי העם. לא זכויות הם קונים אלא חובות וחומרה יתרה. בזה מתבטא כבודם וכבודו.
"וידם אהרן" – אין ביטוי קצר מזה לקבלת הדין להבנת מעמדו כאדם והמעמד בו נמצא עם ישראל באותו רגע. מול תריסר המלים שהן הסברו של משה רבינו לאירוע הנורא, עומדת ובולטת שתיקתו של אהרן. אין מלים. "וידם אהרן".
הלקח הראשון שלנו הוא כפול: ראשית, מול האבל הכבד, מול האירוע הנורא, דממה היא שיאה של התגובה האנושית. אין צעקה גדולה משתיקתו של אב שכול. אך לא פחות חשובה היא ההבנה שמגדולי העם ומנהיגיו צריך לצפות ולדרוש יותר מאשר מ'עמך', וכי הקשר הקרוב לקב"ה מקנה להם רק חובה לעמוד במדדי התנהגות גבוהים יותר, הכבוד מחייב ולא מקל.
אך זה אינו סופו של הדיאלוג בין משה לאחיו, בין הדוד ששכל את אחייניו לאב ששכל את בניו. משה מסביר לאהרן כי עליו להמשיך במלאכה, לא לשנות מהכללים שנקבעו למילוי שליחותו כנציג העם בעבודת הקודש. לו ולבניו יש מחויבות: "כי שמן משחת ה' עליכם" והם, כבאותה שתיקה צועקת אותה הזכרנו, לא אומרים מלה. "ויעשו כדבר משה". מכאן הלקח השלישי: - מול הצער, הכאב, האובדן והשכול, מנסה לומר לנו התורה כי יש לחשוק שפתיים ו"לעשות". חובת העשייה, לפחות של מנהיגי העם, איננה מתבטלת מול השכול. גם לא זה הפרטי והאישי.
כל המעיין עד כאן, יכול היה להגיע למסקנה, כי מדובר בדמעות לא אנושיות, באב שמתעלם מאובדן, מדוד שאינו נותן משקל למות אחייניו. התורה, בעדינותה, מצביעה על כך שלא אלה הם פני הדברים. בהמשך היום, בהקשר לאכילת החטאת, סוטים אהרן ובניו "הנותרים", אלה שנותרו מהשריפה הגדולה, ממה שנראה היה למשה כדבר הנכון. הוא גוער בהם ללא היסוס: "ויקצוף" אומרת לנו התורה.
אהרן, האח המבוגר והבכיר, נוטל את האחריות ועונה בנימוס ובשקט: "...אין היום...ותקרנה אותי כאלה...היום, הייטב בעיני ה'". הוא לא צועק, הוא לא טוען כלפי שמיים וכלפי אחיו, כי כאב שכול מגיע לו להתאבל. הוא רק רומז: "ותקרנה אותי כאלה", והמבין יבין.
אני מציע לראות בכך את הלקח הרביעי. בתקשורת בין אחים, לא נכון "לקצוף", לא נכון לענות בצעקות ותוך הטחת האשמות. לשון המעטה ונימוס עדיפים, שהרי מיד מסכמת התורה: " וישמע משה וייטב בעיניו".
סיפורם של משה ואהרן ושל בניו הנשרפים והנותרים הוא הסיפור ממנו נכון להפיק את לקחי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יהי זכרם ברוך.