"אמנם היו פוסקים שהתירו אלימות כלפי נשים, אך אין זו העמדה המקובלת בהלכה" ד"ר יובל סיני.
מאמרי בנושא דרכי ההתמודדות של ההלכה היהודית עם התעללות של בעל כלפי אשתו ("לא תמיד אשתו כגופו", גיליון פרשת משפטים), זכה לתגובתו של הרב יוסי סופר ("כל האמת"). מודה אני לכותב המלומד על תגובתו החשובה המאפשרת לי להבהיר יותר את התמונה המורכבת של סוגיה אנושית כואבת זו. אכן, הצדק עם הרב סופר הטוען כי יש לחכמי ההלכה עוד מה לתקן ולשפר בקשר ליחס לנשים בכלל ולהכאת נשים בפרט. אך אני סבור שמדובר בעיקר בפגמים הנוגעים למדיניות של דיין או פוסק כזה או אחר, ואין מדובר בדרך כלל בפגמים הנובעים  מעמדתה העקרונית של ההלכה היהודית, שהינה מוסרית ונאורה הרבה יותר משיטות משפט מערביות רבות, מודרניות וקדומות גם יחד.
הלכה למעשה, אין בינינו מחלוקת של ממש, שכן אף הרב סופר מודה בסוף דבריו שהוא אינו שולל את עיקרי דברי, ואת הגישה ההלכתית העקרונית המתנגדת להכאת נשים על ידי בעליהם. סופר הציג מקורות אחדים, שחלקם - אך לא כולם - אכן מייצגים תפיסות שונות מאלו שהוצגו במקורות שהבאתי. אך לא זו בלבד שרוב דברי החכמים שהביא סופר לא התקבלו כדעה הבלעדית המקובלת להלכה, כפי שהוא עצמו ציין בכמה מקרים, אלא שחלק לא מבוטל מהם אף נדחו במפורש בידי פוסקים מאוחרים. יתירה מזו: המקורות שהובאו בידי סופר שאובים ברובם מספרות הלכתית מתקופות קדומות מאוד (גאונים וראשונים).
זאת ועוד, עיון מדוקדק בדברי סופר מגלה שחלק הארי של המקורות שהובאו על ידו  נאמרו בידי חכמי ישראל, גאונים וראשונים, שחיו בארצות האסלאם. אין לנתק את דברי חכמים אלו מהסביבה התרבותית והחברתית בה פעלו. כידוע, מצבה של האישה בארצות האסלאם לא היה טוב בתקופת ימי הביניים, שכן גם באסלאם היה מקובל שהבעל רשאי להכות את אשתו אם אין היא נוהגת בצניעות ואיננה ממלאת את חובותיה כלפיו, וכבר עמדו חוקרים, ובראשם פרופ' גרוסמן ופרופ' גוטווין, שמציאות זו בארצות האסלאם השפיעה לרעה על בעלים אלימים גם בחברה היהודית, ואולי נתנה את אותותיה, במידה מסוימת, אף ביחסם של חכמי ישראל שבארצות האסלאם להתעללות בנשים.

פיצויים נזקיים
התעללות פיזית ונפשית של בעלים בנשותיהם נזכרת רבות במקורות ישראל מן הגניזה ובספרות ההלכה לענפיה. יש בכך כדי ללמד שהתופעה הייתה שכיחה והכבידה על מסגרת הנישואין. המקורות מלמדים שהיא הייתה קיימת בחוגים שונים של החברה ולאו דווקא בשכבות הנמוכות. חכמי ישראל בכל הדורות נלחמו בעוז בתופעה זו, אך הצלחתם הייתה חלקית. עם זאת, הדגיש פרופ' גרוסמן, ש"אף אם לא היה די בהתנגדותם של חכמי ישראל לאלימות כלפי נשים כדי לבטל את התופעה, והם רק צמצמוה [...] גישתם העקרונית היה בה כדי לשפר את תדמיתה של האישה בחברה, ובוודאי שהיו בה משום שינוי של ממש בהשוואה למציאות שרווחה בחברה שסבבה אותם" (א' גרוסמן, חסידות ומורדות ירושלים תשס"א, עמ' 397-396).
עתה אתייחס בקצרה לכמה נקודות בדברי הרב סופר, אשר לפי עניות דעתי ובכל הכבוד הראוי, בטעות יסודן.
הרב סופר מציג תמונה לפיה מצויות ביחס לחומרת הכאת אישה כמה גישות. מצד אחד הוא מביא את דברי רבינו שמחה משפירא שראה בהכאת אישה על ידי בעלה כחמורה יותר מהכאת אדם על ידי חברו, אך מצד שני הוא מבקש ללמוד מתשובת הגאונים שהיחס לבעל המכה את אשתו חמור פחות מהיחס למכה חברו. הצגת דברים אלו מטעה, שכן הלכה למעשה העמדה המקובלת על רוב רובם של הראשונים והפוסקים היא זו הרואה את הכאת האישה בחומרה רבה. זו גם הדעה היחידה המובאת באנציקלופדיה תלמודית (כרך יב, ערך חובל). אין מדובר בדעה של רבי שמחה משפיירא בלבד.
תמוהה ביותר - ואף אינה נכונה להלכה! - מסקנתו של הרב סופר (על יסוד דברי הגאונים) לפיה מטילים על הבעל קנס בלבד. אחריותו של הבעל לפיצוי הנזקים שגרם לאשתו הוכרה כבר בדברי התנאים (תוספתא, בבא קמא ט, יד), אשר קבעו, שאם אדם חבל באשתו, בית-הדין נוטל חלק מסוים מרכושו וקונה בו קרקע, ההופכת לרכושה הפרטי של אשתו. פסק זה של תנאים מלמד, שהכאת אישה בידי בעלה נתפסה בעיני חז"ל לא רק כעבירה פלילית, אלא כמעשה בעל משמעות מבחינת דיני הנזיקין, שאינו שונה באופן מהותי מכל אדם שנהג באלימות כלפי חברו. אין ספק שאף הגאון בתשובה הנזכרת לעיל, לא נחלק מעולם על עצם חיובו של הבעל בנזקי אשתו, כפי שסבר בטעות הרב סופר. ואדרבה כוונתו של הגאון היא לחומרה, דהיינו שלא זו בלבד שהוא משלם ככל מזיק את פיצויי הנזקים הריאליים בהתאם לנזק שגרם לאישה (שבדבר זה הוא מחיוב ממילא על פי דין התלמוד), אלא שמשיתים עליו קנס "לפי כוחו ולפי נכסיו", דהיינו אף מעבר לחיוב הנזיקי הרגיל המגיע לה על פי דין. בלשון המשפט המודרני זה נקרא "פיצויים עונשיים" או "פיצויים מוגברים" (שאינם תלויי נזק) המוטלים לעתים נדירות על מזיקים, אך במשפט העברי הוא הוטל על בעלים המכים את נשותיהם, ששילמו כעניין שבשגרה וכמדיניות עקבית פיצויים נזקיים יותר ממה שהיה משלם אדם רגיל שמכה את חברו.

חייב בכבודה
תפיסה עונשית רחבה ביותר עולה מדברי המהר"ם מרוטנבורג, גדול חכמי אשכנז במאה השלוש-עשרה, שפירט והרחיב בכמה עניינים את הלכת רבינו שמחה. וכך הוא כותב: "והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו דבחבירו אינו חייב בכבודו ובאשתו חייב בכבודה" (שו"ת מהר"ם מרוטנברג, חלק ד, דפוס פראג, סימן פא). המהר"ם מונה שורה ארוכה ומגוונת של סנקציות שניתן להטיל על כל בעל המכה את אשתו - "להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי", "ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך". דברי רבינו שמחה והמהר"ם מרוטנבורג נזכרו בידי רבים מחכמי אשכנז במאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה; ואף הובאו להלכה בידי גדולי הפוסקים - ר' יוסף קארו והרמ"א ור' משה איסרליש (ראו דרכי משה, אבן העזר, סימן קנד, סעיף קטן כ, ובית יוסף שם).
עוד טוען הרב סופר כי "קיימים מספר מצבים שבהם יש פוסקים שהתירו לבעל להכות את אשתו". ראשית, יש אולי הפוסקים כך, אך אין זו הפסיקה המקובלת. שנית, יש מקום לפקפק בכמה מראיותיו של סופר. אין ללמוד כן מדברי הרמב"ם (הלכות אישות, פרק כא, הלכה י), שכתב כי "כל אשה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה, ואפילו בשוט". כפי שהוכיח מורי ורבי הרב נחום אליעזר רבינוביץ' (ביד פשוטה שם), בוודאי שאין לבעל עצמו היתר לכופה בשוטין, אלא דבר זה ניתן ביד הדיין בלבד, לפיכך כתב רבינו בלשון רבים "כופין אותה" - כלומר הדיינים. אף מדברי הרמ"א (אבן העזר, סימן פ, סעיף טו) שציטט הרב סופר, משתמע בבירור למעיין שם כי הוא מתייחס לכפיה בידי בית הדין. מכל מקום, כפי שמודה אף הרב סופר, הלכה למעשה מצדד הרמ"א בדעה האוסרת להכות את האישה. 
אף קביעתו של הרב סופר, ש"רוב הפוסקים התירו לבעל להכות את אשתו במקרה שהיא עושה מעשה שלילי" אינה מדויקת כלל ועיקר, ואין לה על מה לסמוך. בנושא זה זכינו לאחרונה למחקר מקיף ומעמיק של אחד מגדולי המומחים בספרות חכמי ישראל בימי הביניים, פרופ' אברהם גרוסמן (במאמרו: "'והוא ימשול בך': זכות הבעל להכות את אשתו למטרת 'חינוך'", בתוך: ספר הזכרון לפרופ' זאב פלק). גרוסמן אמנם מראה שיש חכמים שהתירו להכות נשים חוטאות, אך הוא מדגיש שמדובר על "היתר של מקצת חכמי ישראל בימי הביניים לבעל להכות את אשתו החוטאת בזדון". מסקירת המקורות שהוא מביא עולה גם כן שמדובר בעיקר בחכמים שחיו בארצות המזרח (בבל, צפון אפריקה וספרד), אך גרוסמן הראה אל נכון שגדולי חכמי אשכנז בימי הביניים מסתייגים מההיתר הנזכר של הכאת נשים לשם חינוך".

לא לצער ניתנה
בסוף דבריו מתייחס הרב סופר לסוגיה שלא נידונה במאמרי: אלימות הבעל כלפי אשתו כעילה לכפיית גירושין. בסוגיה זו אכן נחלקו גדולי הפוסקים (ובראשם ר' יוסף קארו והרמ"א), והדבר נובע בעיקר בשל העובדה שבמקורות חז"ל לא ציינו את אלימות הבעל כלפי אשתו כאחת מעילות כפיית הגירושין. בפועל לא נמנעים רבים מבתי-הדין הרבניים בישראל לכפות גט על בעל אלים - כולל בדרך של כפייה ישירה. עם זאת, לא כל בתי-הדין שווים בזאת, ויש הנמנעים מלכפות גט אלא במקרים חריגים של סכנת חיים. אני מצטרף בכל לב לקריאתו החשובה של הרב סופר להביא "את פוסקי ההלכה ואת הדיינים בבתי הדין הרבניים לאמץ את המגמה המחמירה על הבעלים המכים".
לצערנו מצויים לא מעט אישי הלכה "יראי הוראה" המחמירים על חשבון נשים אומללות ונמנעים מלעשות שימוש מלא בכלים המשפטיים הנתונים להם על פי ההלכה היהודית. כפי שהדגשתי בפתיחת דברי, מדובר בעיקר בפגמים הנוגעים למדיניות משפטית של דיין כזה או אחר, אך אין מדובר בפועל יוצא הכרחי של ההלכה היהודית העקרונית. אמנם חז"ל לא דנו מפורשות בכפית גט במקרה של אלימות הבעל, אך כבר למד הרשב"ץ, גדול חכמי צפון אפריקה במאה הי"ד, על יסוד של קל-וחומר, שניתן לכפות גט במקרים של אלימות פיזית או נפשית (שו"ת תשב"ץ, חלק ב, סימן ח). שיקול זה בוודאי שהוא נכון למציאות ימינו. ביחס לנסיבות שבהן האישה בסכנה כתוצאה מאלימותו של הבעל, כתב אחד מחשובי הרבנים בדורנו, הרב אליעזר יהודה ולדינברג זצ"ל, כי "אין לחייבה בשום פנים ואופן לחזור לחיות עם בעלה, ואדרבה יש לחייב את הבעל לשחרר את אשתו בגט פיטורין, כי האישה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה, ועל אחת כמה שלחיים ניתנה ולא לסכנה ניתנה" (שו"ת ציץ אליעזר, חלק ו, סימן מב, פרק א). כיוצא בזה עולה מפסיקת רבים מדייני ישראל.

על הכותב: ד"ר יובל סיני הוא ראש המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע) במכללה האקדמית נתניה

"המקורות שהביא ד"ר סיני לא מציגים תמונה מלאה. יש בהלכה מקורות שאינם שוללים הכאת נשים, וחמור מכך - יש פוסקים המקבלים אותן למעשה" יוסי סופר.
בתגובה ל"לא תמיד אשתו כגופו" מאת יובל סיני גיליון פרשת משפטים

כנראה שאהבתו של ד"ר יובל סיני לכבודה של ההלכה גרמה שיציג את הנושא שבו עסק בצורה חלקית, ואפילו מטעה. הדברים הבאים, המציגים דעות אחרות מתוך ספרות ההלכה בנוגע להכאת נשים, עלולים להיתפש כפגיעה בכבודה של ההלכה וכהתהדרות על חשבונה של זו. אולם מנקודת מבטי, השאלה היא עמדת פוסקי ההלכה בימים אלו; ואבאר את דברי.
אין חולק על כך שאסור לבעל להכות את אשתו, ואין היא רכושו שיעשה בה כרצונו. יחד עם זאת, נחלקו גדולי ישראל בשאלה איזו חומרה לייחס להכאת אישה על ידי בעלה, ורובם התירו זאת במצבים מוגדרים. יתר על כן, הדעה ההלכתית השלטת אינה רואה בהכאת אישה על ידי בעלה עילה מספקת לכפות עליו לגרשה, ובכך מתייחסת בסלחנות לתופעה זו.

חומרת הכאת אישה
בשאלה זו יש כמה גישות. יש שראו הכאת אישה על ידי בעלה כחמורה יותר מהכאת אדם על ידי חברו. כך כתב רבינו שמחה בן שמואל משפירא (חי במאות 11-12): "ועונשו גדול ממכה חבירו, כי היא יושבת לבטח אתו ודמעתה מצויה" (מצוטט בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"ד, תתקכ"ז).
היו שראו את האיסור לבעל להכות את אשתו כסניף וסעיף של האיסור להכות כל אדם. כך כתב רבי דוד בן שלמה אבן זמרא (חי במאות 15-16): "כבר ידעת שהמכה את אשתו עובר בלאו, דכתיב 'פן יוסיף להכותו' וכו', דמאי שנא אשתו ומאי שנא חבירו" (שו"ת רדב"ז ח"ג, תמ"ז).
לעומתם, בתשובות הגאונים נראה שהיחס לבעל המכה את אשתו חמור פחות מהיחס למכה חברו: וששאלתם מי שהכה את אשתו מכות ועשה בה פצעים והכה אותה מכות גדולות ועשה בה חבורות כך הדין - קונסין אותו ממון לפי כוחו ולפי נכסיו, ויתן לאשתו ותעשה מה שתרצה... (תשובות הגאונים סי' קל"ה).
מדובר בקנס ולא בתשלום ממון רגיל כדין "נזק" של אדם לחברו. יש כאן הגבלה על גובה התשלומים, "כפי כוחו", ולא כפי הנזק שגרם, הגבלה שאינה קיימת באדם המכה את חברו.

מקומות שהתירו
קיימים מספר מצבים שבהם יש פוסקים שהתירו לבעל להכות את אשתו.
1. סירוב לעשות מלאכה
הרמב"ם כתב: "כל אשה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט" (רמב"ם הלכות אישות פכ"א, ה"י). אמנם, הראב"ד חולק וכותב: "אמר אברהם: מעולם לא שמעתי ייסור שוטים לנשים, אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתכנע". גם מהרש"ל (ב"ק פ"ג , כ"א) מצדד בדעת הראב"ד.
השולחן ערוך סתם: "כל אשה שתימנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה לעשות" (אבן העזר פ', ט"ו), והרמ"א מביא את שתי הדעות: "ואינו זנה עד שתעשה, וכן ב"ד משמתין אותה או מוכרין כתובתה לשכור עליה עבד או שפחה (הגהות מיימוניות פכ"א בשם הרמב"ן והרשב"א). ויש אומרים דהיו כופין אותה בשוטים (טור בשם הרמב"ם)", ונראה שהוא מצדד בדעה האוסרת להכות את האישה.
2. מעשה שלילי
רוב הפסוקים התירו לבעל להכות את אשתו במקרה שהיא עושה מעשה שלילי. "אור זרוע" כתב: "וכן האשה שחבלה באיש או באשה בעלה מכה אותה מכת מרדות שלא תהא רגילה לעשות כך". הרשב"א כתב: "ואם הוא מכה אותה ומצערה שלא בדין והיא בורחת - הדין עמה... ואם היא הגורמת שמקללתו חנם הדין עמו, שהמקללת בעלה בפניו יוצאה בלא כתובה" (תשובות הרשב"א ח"ז, תע"ז, נכלל בתשובות המיוחסות לרמב"ן סימן ק"ב). ובתרומת הדשן כתב: "שאלה: מי ששמע אשתו מקללת ומזלזלת באביה ואמה והוכיחה בדברים על זה כמה פעמים ולא הועיל, שרי להכותה כדי לייסרה שלא תעשה או לאו? תשובה: יראה דבכי האי גוונא  שרי". והרדב"ז: "ומכל מקום אם [היא] עושה דברים בלתי הגונים לפי תורתנו יש לו רשות ליסרה ולהכותה להחזירה למוטב כיוון שהיא ברשותו. אבל אינו רשאי להכותה בשביל הדברים הנוגעים אליו שהרי אינה שפחתו".
אפילו פוסקים שהחמירו מאוד בדין בעל המכה את אשתו בחינם, התירו לו להכותה במקרים כאלו. כך ה"אור זרוע" (לעיל), המהרש"ל (ים של שלמה, ב"ק פ"ג, ט') ואחרים.
הרמ"א מביא את דעות המתירים ואת דעות האוסרים להכות את אשתו במצבים אלו, ומצדד במתירים: איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו... וכל זה כשהוא מתחיל, אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו, והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו, יש אומרים דמותר להכותה, ויש אומרים דאפילו אשה רעה אסור להכותה. והסברא ראשונה היא עיקר (אבן העזר סימן קנ"ד, ג).
יש פוסקים הרואים בהיתר זה סעיף של "כפייה על המצוות", או "הפרשה מאיסור", ויש הרואים בו סעיף של "עשיית דין לעצמו". (וראה על כך בדברי ר' יהודה אסאד, שו"ת "יהודה יעלה", ח"א, סימן קס"ד, מאות 18-19).

שימור מעמד נמוך
יחידי הוא ר' שמואל הנגיד, שהתיר להכות אישה כדי לשמר אותה במקום נחות וצייתני, וכך הוא כותב: " הַךְ אִשְתְּךָ מַכַּת בְּלִי סָרָה אִם תִּמְשוֹל בְּךָ כָּאִיש וְתָרִים רֹאשהּ. אַל-נָא בְּנִי אַל-נָא תְהִי אַתְּ אֵשת אִשתָּךְ וְתִהְיֶה אִשתְּךָ אִיש אִישָהּ" (ספר בן משלי, עמוד 117).
שונה אבל דומה הוא המנהג שהחתן דורך על הכלה בשעת החופה, כדי לסמל מי הוא בעל הסמכות. יודע לי על קיום המנהג הזה בהונגריה ובירושלים.
אמנם יש האוסרים על הבעל להכות את אשתו גם בכל המצבים הנתונים לעיל, אך אי אפשר לטעון שדעה כזו אינה מבוססת בהלכה, ואין לה על מה שתסמוך.

עילה לכפיית גירושין
גם ראיית הכאת האישה על ידי הבעל כעילה לכפות עליו לגרשה נמצאת במחלוקת הראשונים. רבינו שמחה (לעיל) קובע שיש לכפות את הבעל לגרשה ולשלם את כתובתה: "ואם לא יעמד הבעל מקיום השלום, שיוסיף להכותה ולבזותה, אנו מסכימים אחריהם להיות מנודה בבית דין עליון ובבית דין התחתון, ויעשוהו על ידי גויים לתת גט..." (שם).
אולם מסתבר שכבר בתקופות קדומות לא נהגו כך בעם ישראל. בתשובות הגאונים נמצא שיש לחייב את הבעל והאישה להמשיך בחיים משותפים בהשגחת נאמן מטעם בית הדין, ורק אם הבעל ממשיך להכותה כופים אותו להוציא. האישה אינה רשאית לסרב להסדר זה ולטעון שעצם ההכאה הראשונה מהווה עילה לגירושין (תשובות הגאונים שערי צדק ח"ד שער ד סימן מב. כך מצוטט גם בשם ר' יוסף אביתורי בתשובות הרשב"א שם). וראה גם בשו"ת נושא האפוד סימן ל"ב (רבי דוד פיפאנו, מאות 19-20), שו"ת שואל ונשאל ח"א, אה"ע סימן י"ד (רבי כלפון משה הכהן, מאות 19-20).
ר' יוסף קארו כותב ב"בית יוסף": "ומכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר אגודה ורבינו שמחה ואור זרוע לכפות להוציא על דבריהם, כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים" (אבן העזר סימן קנ"ד).
וברמ"א (בשו"ע שם סעיף ג'): "איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד. ואם אינו ציית לדברי הבית דין יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא".
עצם העובדה שאין כאן קביעה ברורה שהכאת אישה על ידי בעלה מהווה עילה לכפיית גירושין היא מקוממת מאוד. אם נשווה את העילות לגירושין שנפסקו להלכה, אין ספק שחלק מהן חמורות הרבה פחות מהכאת האישה.

פסקי בתי הדין הרבניים
בלא מעט פסקי בתי דין רבניים קיבלו את דעת ה"בית יוסף" שלא לחייב גט במקרה של בעל מכה, אלא אם כן נלוו להכאה עילות נוספות. בית הדין קובע בדרך כלל שיש להתרות בבעל כדי לאפשר לו לשנות את דרכיו. בכך כופה בית הדין על האישה סכנת הכאה נוספת. כך בפסק דין שניתן בביה"ד הרבני הגדול בירושלים בשנת תשל"ט (הדיינים: הרב עובדיה יוסף, הרב בצלאל ז'ולטי והרב שאול ישראלי) ובפסקים רבים נוספים.
אי אפשר לטעון שאין במגמה זו משום סלחנות להכאת נשים על יד בעליהן, וכפי שנאמר בפסקי הגאונים: והנשים חייבות לכבד את בעליהן, מניקות בניהן ומאכילות בעליהן אפי' מידיהן לפיהם... וכשנכנס בעלה מן החוץ חייבת האשה לעמוד על רגליה, ואין לה רשות לישב עד שישב בעלה. ואין לה רשות להרים קולה עליו, ואפילו מכה אותה - תשתוק כדרך שנשים צנועות עושות (אוצר הגאונים לכתובות עמ' 170- 169).

השורה התחתונה
כאמור לעיל, מטרתי אינה להוכיח שהמקורות שהבאתי משקפים את הספרות ההלכתית יותר מאלו שהביא ד"ר סיני. איני שולל גם את עיקר דבריו, ואת הגישה ההלכתית העקרונית המתנגדת להכאת נשים על ידי בעליהן. מטרתי היא לחשוף צד זה בספרות ההלכה, כדי שייווצר לחץ ציבורי שיביא את פוסקי ההלכה ואת הדיינים בבתי הדין הרבניים לאמץ את המגמה המחמירה על הבעלים המכים, ובכך יביאו לעליית כבודה של תורה ולעשיית צדק הן על פי דין תורה והן על פי המוסר האנושי.

על הכותב: יוסי סופר שימש כראש ישיבת "בני עקיבא" בנתניה, בוגר בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית, עוסק כיום בייעוץ ובניהול פרוייקטים בחינוך.