פוחת והולך ומוסיף והולך

בית הלל ובית שמאי נחלקו מהו אופן ההדלקה הראוי בחנוכה. השפת אמת עומד על המשמעות הרוחנית הפנימית של מחלוקתם, בעקבותיו נלך גם אנו.

חדשות כיפה שלומי רוזנברג 28/12/05 00:00 כז בכסלו התשסו

פוחת או מוסיף

בעיון זה נעסוק במספר עקרונות העולים מתורתו של השפת אמת שנאמרו בחנוכה. כידוע, נחלקו בית הלל ובית שמאי בדרך ההידור בנר חנוכה. לדעת בית הלל "מוסיף והולך", כלומר כל יום יש להוסיף עוד נר (כפי שאנו נוהגים כיום). לדעת בית שמאי "פוחת והולך", כלומר ביום הראשון יש להדליק 8 נרות, ומכאן ואילך בכל יום ויום יש להפחית נר אחד ממספר הנרות, עד שביום השמיני ידליק רק נר אחד. מביא השפת אמת את דברי סבו:

"בשם אמו"ז (אדוני מורי וזקני), שבאר מחלוקת בית הלל ובית שמאי אי מוסיף והולך או פוחת, ואמר דיש בנר עניין המאיר והשורף, והוא לשרוף הפסולת ולהבהיר הפנימיות – אש התשוקה אליו יתברך. ובית שמאי סברי כי מקודם צריך להיות סור מרע וזה פוחת והולך, ובית הלל סבירי ליה העיקר להיות מוסיף והולך ובזה ההתלהבות המאיר בו מטהר גופו ומבעיר ממילא הפסולת..." (תרנ"ד "בשם").

בעל החידושי הרי"מ מנתח בדבריו, בצורה דרשנית-חסידית את מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי. המוקד בנר חנוכה הוא האש. באש יש דבר חיובי, וזה העובדה שהיא מאירה ומחממת, אך מצד שני יש בה גם צד שלילי-הרסני, בכך שהיא שורפת ומכלה (במושגים חיובי-שלילי אין הכוונה למינוחים שיפוטיים, אם זה טוב או רע, אלא רק לסוג ואופי הפעולה).

הבנת אופייה של האש מהווה בתורה הנ"ל פתח ליסוד חשוב בעבודת ה'. הדרכה ידועה היא: "סור מרע ועשה טוב", וברור שכל התקדמות שלנו ביראת שמיים ובאהבת ה' חייבת לכלול את שני חלקי המשפט. השאלה שמציבה התורה הזאת לפנינו היא, מה הדבר העיקרי והבסיסי יותר בהדרכה הזו. זוהי בעצם עומק מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי. לפי בית שמאי, המוקד הוא ב"סור מרע" בדגש על האש כשורפת וכמכלה. דעתם ש"פוחת והולך", מסמלת את העובדה שעל האדם, ראשית לכל, להפחית ולכלות את חסרונותיו ותאוותיו, לבער את הפסולת והסיגים שמורידים אותו למטה, ורק לאחר השלב הזה, בו יהיה האדם נקי ומזוכך מבעיותיו וחסרונותיו, תהיה פנויה לו הדרך להתקדם במעלות עבודת ה' שלו.

לעומת זאת, בית הלל נוקטים בגישה הפוכה. לדעתם, המוקד הוא ב"מוסיף והולך" – ב"עשה טוב". כלומר, דווקא על ידי התלהבות והוספת אור, דווקא על ידי התקדמות תמידית ועבודה על הרצונות החיוביים, אדם יטהר את גופו ונפשו, וממילא השמדת הפסולת והחטאים תבוא באופן טבעי.

משל למה הדבר דומה? תלמיד אשר מחליט לשנות את דרכו הרעה והעצלה ורוצה להשתפר בלימודיו ובהתנהגותו. בשיחה עם מחנכו הוא מבהיר לו את המצב, וכעת בפני המחנך עומדות שתי אפשרויות. הוא יכול לנקוט בשיטת "פוחת והולך" – "סור מרע", ולהציב בפני התלמיד משימות ומטלות כדי שיתקן את כל עיוותיו בעבר, ורק לאחר שיראה את התיקון יוכלו לדון לגבי עתידו. המורה יכול גם לנקוט בגישה הפוכה, הרי היא גישת "מוסיף והולך" – "עשה טוב". בדרך זו יאמר המורה לתלמידו, ש'מה שהיה - נשכח מזה', ומה שחשוב כעת זה התנהגותו ויחסו ללימודים מכאן ואילך. אם יראה המורה שתלמידו שינה את כוונותיו ורצונו כעת הוא להתקדם ולהתרומם, ממילא יבין שכל חסרונותיו ומגרעותיו נעלמו כלעומת שבאו.

כך הם גם פני הדברים בחיים שלנו. מי מאיתנו לא חווה רגעים של משבר ודיכאון בתחומים שונים. אם ננהג כדברי בית הלל, הרי שנבין שאסור לנו ל"התבחבש" בתוך הצרות והדיכאונות, אלא דווקא להמשיך ולהתקדם, להתעודד ולהוסיף אור, וממילא, באופן טבעי ומיידי, תחושות העצב והמועקה ייעלמו.

הלל והודאה

ביטוי מעניין להבדל הזה, מופיע בשפת אמת גם בהקשר לאיפיון ימי החנוכה כימים של הלל והודאה:

"ופירוש 'הלל והודאה': כי הלל הוא שבח על מה שהקב"ה עוזר לאדם. והודאה היא גם להיפוך, שמודה על קלקולו. וצריך שיהיה שניהם כאחד" (תרל"ב, ליל ד').

"הלל הוא אור והשמחה. והודאה הוא יראה והכנעה... וזהו ענין מוסיף והולך, פוחת והולך - שניהם אמת, שבכל יום ויום מימי חנוכה צריכין להתרומם ולהתלהב בעבודת השם יתברך ואהבתו. ולהכנע גם כן בכל יום ויום ביותר. לכן בית שמאי אומרים פוחת שהם בחינת הגבורה והיראה ובית הלל באהבה וחסד כידוע" (תר"נ "קבעום").

בהבחנה שבין "הלל" ל"הודאה", השפת אמת מדבר על שני מצבים נפשיים של האדם. ההלל הוא ביטוי של התפשטות של שמחה ואושר על החסד שזכינו לו. בהודאה ישנה עמדה של הכרה וקבלה, של המציאות, גם אם היא נראית לי מקולקלת. בהודאה יש הכנעה של הצדדים הפנימיים שבאדם המתנגדים וחולקים על השגחתו של הקב"ה. השמחה והאהבה, הן תנועות של התפשטות והתלהבות. ולעומתן ההכנעה והיראה, הן תנועות של התכנסות וצמצום, וככל שגוברת עמדה זו, האדם מתבטל יותר ונכנע יותר.

השפת אמת מבקש לחבר שתי עמדות אלו למחלוקתם של בית הלל ובית שמאי בדבר סדר הדלקת הנרות. ב'פוחת והולך', יש ביטוי להכנעה ולביטול הגמור, ואילו 'מוסיף והולך', מציין עמדה של אהבה ושמחה הולכים וגוברים מיום ליום.

הכרעת השפת אמת

השפת אמת עצמו, לאחר שהביא את הסבר המחלוקת, לא מכריע מהי הדרך הנכונה, ומסיים:

"כי המה באמת ב' דרכים: יש מי שהולך בכח הפחיתות של הכנעת הגוף, ויש מי שהולך על ידי תוספת אור הנפש והפנימיות וזה 'אחד המרבה ואחד הממעיט'..." (תרנ"ד "בשם").

השפת אמת מעיר הערה חשובה. בהקשר של עבודת ה' אין הלכה פסוקה. דרך שמועילה לאחד, לא בהכרח מועילה לשני, יש הצועד בעבודת ה' שלו בדרך של הכנעה והשפלה, ויש אשר צועד בדרך ההוספה והריבוי. כך הוא דורש את דברי חז"ל: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לאביו שבשמים". אם הבנו עד כה את מאמר חז"ל כמדבר על המישור הכמותי, מחדש השפת אמת, שכוונת חז"ל היא לרובד האיכותי – האם האדם עובד את ה' בדרך הריבוי וההוספה ("אחד המרבה"), או בדרך המיעוט וההכנעה ("ואחד הממעיט").

בשורה התחתונה, אין הכרעה ברורה באיזו דרך יש ללכת, בכל אופן, שתי מסקנות ברורות עומדות בפנינו:

1) על האדם לבחון את אופיו ודרכו, כדי לדעת באיזה דרך עליו לצעוד. אל לו להישאר פסיבי ב"שב ואל תעשה", אלא למצוא את דרכו שלו בעבודת ה'.

בהקשר זה נעיר, שזהו אחד מהיסודות המרכזיים בעולם החסידות – החיפוש של כל אחד ואחד את האות שלו בתורה ואת הדרך שלו בעבודת ה' (יסוד זה דורש ברור והרחבה ונעשה זאת בעיונים רבים בהמשך).

2) באיזה דרך שיבחר האדם, המוקד חייב להיות בדברי חז"ל: "ובלבד שיכוון את ליבו לאביו שבשמים". שאלת הזיקה, שאלת הכוונה, המקום של הלב והרגש בעבודת ה', אלו היסודות לכל דרך שבוחר לו האדם. אם האדם בונה את הרצון שלו בצורה טהורה וזכה וכך הוא פועל, הרי זה המבדק החשוב ביותר. (גם מקום הלב והרגש בעבודת ה' מהווה יסוד חשוב בעולם החסידות וגם בו נעסוק בעיונים רבים בהמשך).

הדברים הללו קשורים לתשובה מקורית מאוד שמביא השפת אמת לשאלת הבית יוסף. הבית יוסף בשאלתו המפורסמת שואל מדוע חוגגים את חנוכה שמונה ימים והרי הנס היה רק שבעה ימים, שהרי השמן שבפך הספיק ליום אחד. עונה השפת אמת:

"בלילה הראשון, שמקשים מה נס היה בו? אבל נראה שעל ידי שקיימו בלילה הראשון מצוות הדלקת המנורה בלב שלם בזה זכו לנס... שעיקר שמחתם בניצוח המלחמה היה כדי לקיים מצוות המקום ב"ה, וכאשר ראה הקב"ה חביבות המצוות להם, עשה להם נס" (תרל"ז בליל א').

מסביר השפת אמת, שחיוב ההדלקה ביום הראשון לא נבע מן הנס באופן ישיר, אבל יש לו משמעות חשובה יותר, שדווקא בזכות ההדלקה הראשונה התרחש הנס. כאן מסביר השפת אמת את הדברים על פי היסוד שהזכרנו לעיל – עיקר הניצחון במלחמה היה כדי לקיים את מצוות ה', ואכן החשמונאים באו ביום הראשון למקדש והדליקו את המנורה "בלב שלם". כשהקב"ה רואה קיום מצווה בלב שלם, עם רצון אמיתי, כוונה תמימה ומוטיבציה גבוהה, הוא לא יכול להתעלם מכך, והדבר הוביל לנס.