הו, אברהם אברהם. האם לא הגיעה השעה לפקוח את עיניך?...
אני עוקב אחריך כבר זמן רב, מסתכל עליך מן הצד, במבט מלא רחמים. אני רואה את הנחישות בפניך, את תעצומות הנפש שלך שלא להיכנע, שלא לוותר. מן תמימות ילדותית שכזו? או – תסלח לי – איזה שגעון של דיבוק אחז בך?
הלא מראש כבר הכל נועד לכשלון. הכתובת היתה על הקיר.
בהתחלה עוד האיר לך המזל פנים. הופעת כרוח סערה, מלא אמונה וחזון. אודה על האמת, גם אני, בפעם הראשונה ששמעתי עליך, נסחפתי אחר דמיונותיך. אולי כן יש משהו בתוכניותיך? אולי בכל זאת יש סיכוי?
אבל אווירת הימים הראשונים התפוגגה כלא היתה. גילית את המציאות. הרעב, הירידה למצרים, התקרית הלא-נעימה עם המלך המצרי... פתאום הבנת שהדברים אינם כה פשוטים, שהפער בין החזון למציאות גדול ביותר, תהום שאיננה ניתנת לגישור.
והתהום הלכה והעמיקה. בעיית הממשיך האפשרי הטרידה אותך עוד בחרן. כבר אז היית צריך למצוא תחליף. בחרת בבן-משפחתך, לוט – בחירה שנראתה בזמנה הגיונית ונוחה למימוש. אבל אז, כשחזרת ממצרים, התחילו המהומות. עניין של תפיסות עולם. וכשהנתק היה גדול גם ככה הגעת למסקנה שדרככם תתפצל. לא, לוט איננו האדם הנכון.
אני זוכר היטב את היום שהגעת אלינו. הייתי הראשון שאירח אותך בביתי. אז שמעתי לראשונה את סיפורך. דיברת במין להט שכזה, שלא יכולתי שלא לגחך. למעם השם, על איזו אומה אתה מדבר, אברהם? אבל מידת הכנסת האורחים שבי הדריכה אותי לנהוג בך בכבוד. לא אמרתי לך כלום, הנהנתי כשדיברת על העתיד המובטח, התעטפתי בשתיקה. "מסכן" – אמרתי לאשתי כשיצאת – "הוזה בהקיץ. מי יודע לאן יגיע עם החלומות האלו שלו..."
אבל היא השקיטה את דאגתי. "אל תדאג" – אמרה – "הוא עוד יתפקח".
מאז גזרתי על עצמי שתיקה. ראיתי עד כמה הדברים נוגעים לליבך, ולא רציתי לייאש אותך. אני שתקתי, אבל אנשים מסביב התלחשו. ידעת זאת היטב בדיוק כמוני. אפילו פעם, אחרי המלחמה, סיפרת לי ששאלת את אלוהיך על כך. "נו" – התעניינתי – "ומה הוא ענה?" ציפיתי שסוף סוף תבין, שאפילו בן אין... אבל התשובה רק חיזקה אותך, הגבירה את שאיפותיך, הפחיתה את סיכוייך לחזור אל חיק המציאות.
הפכת לבן-בית אצלנו. קיווינו שתתאקלם, שתתאחד עמנו, שתהיה אחד מאיתנו...
את הסימנים הראשונים גילינו אצלך כשנשאת את הגר. ואם אתה הצלחת לעטות ארשת קפואה על פניך, הרי שסימני האכזבה ניכרו בכל קמט שנוסף על פניה של שרה האומללה. שרה המסכנה, עד כמה ביקשה להאמין...
והריון - והפלה (האם יד שרה היתה בכך?). ובריחה - וחזרה. ושוב הריון. רציתי לצעוק אליך: אברהם, אינך רואה מה אתה עושה למשפחתך? איזה עולם הפוך! מהו הדבר הזה שנכנס לראשך ומסרב לצאת משם, מכה בלא רחם בכל נימה של שפיות בחייך?
שרה... ליבי נקרע למראֶהָ. האם לא צדק אבימלך? האם לא יכול היה להבטיח לה עתיד טוב יותר, מאשר חיי העקרות ההזויים איתך?
ואז נולד ישמעאל. כמה שמחת עליו! ליטפת אותו, נישקת אותו, הצבעת עליו בגאווה, כאומר: רואים? עוד יש תקוה, הסיפור לא נגמר! שמחתי איתך, אבל בליבי ידעתי היטב: כל שתועיל הנחמה המעטה שמצאת בו הוא לסמא את עיניך לפרק זמן נוסף.
וכשנולד יצחק הגיעה הסערה. בוקר אחד ראינו את הגר עוזבת את ביתך עם ישמעאל על שכמה. מבטי נתקל במבטך בשעה שליווית אותה בדרכה אל המדבר. לא ייאוש היה בו, גם לא עצבות. מבט קפוא, שפתיים קפוצות, כתמיד. אברהם, אני בכיתי במקומך באותו היום...
ויום אחד קמת והלכת לך למסע עם יצחק, איש לא ידע לאן. ההשערות, כרגיל, פרחו. אמרו שראו בידיך עצים ואש, דיברו על מזבח, עולה... אני נושך את שפתיי... אברהם! מה היה לך באותם ימים ערפיליים?!
לא הייתי מעז לומר לך את כל זה, אברהם, אלמלא היום. סלח לי שאני מתפרץ כך ביום אסונך, באמת התנהגותי אינה הולמת, אבל היום כבר הגדשת את הסאה.
אברהם! פקח עיניך! הסתכל סביבך! האם אינך רואה שהכל כבר נגמר, נגמר לחלוטין?! הו, כל כך הרבה שנים רציתי לצעוק זאת לך, והחרשתי; היום אין בי כח יותר להבליג. אברהם, התעורר!
את משפחתך עזבת, נדדת לבדך אל ארץ לא נודעת. מִלוֹט נפרדת, את הגר שילחת, את ישמעאל הרחקת, ואתה כבר בא בימים, ויצחק עודנו ילד, והיום שרה נפטרה... מה נשאר ממך, אברהם יקירי?
אבל אתה ממשיך עם העקשנות הלא-הגיונית הזאת שלך, אובססיביות לא-נורמלית. מה פתאום לקנות? בנפרד מאיתנו?!
אברהם אחי. כנעני אתה, כנעני בדיוק כמוני, כמו כולנו... אין זו השעה להתעקש, מתך מונח לפניך. עזוב את הדמיונות, נטוש כבר את החלומות, התעשת! בבקשה ממך!
השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה. לעיני בני עמי נתתיה לך - קבור, קבור כבר את מתך!