פתיחה
בתקופה האחרונה זכינו, ברוך ה', לריבוי לומדי דף יומי בכל אתר ואתר. עם התפשטות המנהג המבורך ללימוד הדף היומי, התרבו גם חגיגות סיום המסכת. בעבר ניתן היה למצוא חגיגות כאלה רק בערב הפסח - בזמן תענית בכורות, אך כיום כל חבורת לומדי דף יומי עורכת כמה וכמה סיומים בכל שנה. במאמר זה, נתייחס לאופי השמחה בשעת סיום מסכת. כפי שנראה, שמחה זו קשורה לימים שבהם אנו נמצאים - הימים של 'אחרי החגים', בסוף חודש תשרי.
יומא טבא לרבנן
המקור לחגיגת סיום המסכת מצוי בגמרא בשבת בדף קיח:. באותה הסוגייה מציינים החכמים מידות טובות והנהגות טובות, אשר שכרו של המקפיד בהן מובטח. אחת מן ההנהגות הטובות היא השמחה בסיום מסכת:
"אמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן".
אביי נוהג היה לערוך סעודת מצווה לחכמים בשעת סיום המסכת, ועל כך הוא מבטיח: 'תיתי לי', כלומר שכרי הטוב ישולם מן השמיים.
השאלה היסודית שאותה יש לבחון היא מה פשרה של השמחה המיוחדת בסיום המסכת. נדמה לי, שהתשובה לשאלה זו מתפצלת לשלושה ראשים: לעבר, להווה ולעתיד. בנוגע לעבר, בסיום המסכת ישנה הזדמנות טובה לברך על ההנאה מן הלימוד. במסגרת השגרתית היומיומית, הלומד מתקשה לחוש את ההנאה מן הלימוד, ואדרבה, לעיתים הלימוד נראה לו קשה ואף מתסכל. עם זאת, בסיום המסכת יכול הלומד להתבונן בתהליך כולו, ולהבין היטב עד כמה משמעותי הלימוד שלמד. הלומד מנסה לשחזר את תלמודו, וגם אם הוא לא זוכר בדיוק כל פרט ופרט במסכת, הרי שבשורה התחתונה הוא מרגיש שיש לו משהו ביד - הוא השלים יחידה תורנית שלימה. תודעה זו של לימוד והתקדמות ממלאה את הלומד בשמחה ובהנאה, ועל כך הוא נותן שבח והודיה להקב"ה.
כמו כן, בסיום המסכת יש ללומד הזדמנות להתפלל על העתיד. מנהג מקובל הוא, שהמסיים לא רק מתייחס לשורות הסיום של המסכת שלמד, אלא גם לשורות הפתיחה של המסכת הבאה שאותה הוא עתיד ללמוד. אמנם, כל ההתחלות קשות, אולם נדמה שיש חדווה מיוחדת בפתיחתה של מסכת חדשה, וחדווה זו מוסיפה לאוירה הייחודית של סיום המסכת. זאת ועוד, המעבר ממסכת אחת למסכת אחרת מאפשר ללומד לשמור על שרשרת לימוד רצופה, ועל קיום מתמיד של מצוות תלמוד תורה.
מעבר להודאה על העבר ולתפילה על העתיד, נדמה שהשמחה המשמעותית ביותר של סיום המסכת היא השמחה שבהווה. בסיום המסכת מודה הלומד להקב"ה על כך ששם חלקו מיושבי בית המדרש ולא שם חלקו מיושבי קרנות. גם אילולא היה הלומד מסיים מסכת שלימה, או עומד להתחיל מסכת חדשה, ראוי היה לו להודות על הזכות האדירה שנפלה בחלקו לשבת בבית המדרש, ולהנות מהעיסוק בדבר ה', ומתוך כך מהקירבה לה' יתברך. כשהרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר, חלק אורח חיים ד', סימן יג') בא להסביר מדוע אין לומר תחנון בתפילה הסמוכה למסיבת סיום מסכת, הוא לא מתמקד בעבר או בעתיד, אלא בהווה - בעצם העובדה שזכינו לעסוק בתורה, וכך הוא כותב:
"ורוצה לומר שהכל לפי הדור והזמן. ועל כן מה מאד ראוי לעודד את יחידי הסגולה שהותיר ה' לנו שריד, הן הלומדים והן המחזיקים בהם ששכרם גדול מאד, שאין לנו שיור אלא התורה הזאת... הם הם שלומי אמוני ישראל שבניהם לומדים בישיבות שמהם תצא תורה, ובנותיהן הולכות בצניעות ואך ביראת ה' כל היום. וכל זה הודות לקרבתם לתלמידי חכמים ותורתינו הקדושה, שאין לך מדה טובה הימנה. ועל כן נחזק ידים רפות וברכים כושלות נאמץ, וגם לענין נפילת אפים אורויי מורינן שבמנחה שמתפללים לפני הסיום והכל נאספים לשם לכבוד התורה שאין לומר וידוי ונפילת אפיים".
אם כן, יש להודות על העבר, להתפלל על העתיד, אך בעיקר לחוש את ההווה, ולהבין כמה גדולה הזכות לעסוק בתורה.
שלושת השלבים שלפנינו מצויים גם בטקסט שאותו נהוג לומר בסיום המסכת. בתחילה, אנו מברכים על העבר ומתפללים שלא נשכח את אשר למדנו (כך בתפילת ה'הדרן', שעיקרה בבקשה שהמסכת לא תשכח מפינו, וכך בהזכרת בני בר פפא, אשר על פי בעלי הסוד מועילה לזיכרון). בהמשך, אנו מברכים על ההווה: "מודים אנחנו לפניך ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות". לבסוף, אנו נושאים תפילה לעתיד: "כשם שעזרתנו לסיים מסכת זו, כן תעזרנו להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם".
עד כאן הקפה ראשונה
כפי שכתבתי בפתח הדברים, שמחת סיום המסכת קשורה לימים שבהם אנו נמצאים - ימי סוף תשרי ותחילת חשוון. אחד המנהגים הייחודיים בלוח השנה היהודי הוא מנהג ההקפות השניות של מוצאי שמחת תורה. המנהג הוא מנהג ייחודי, משום שמבצעים אותו במוצאי החג, לאחר שהחג תם ונשלם, ולא במהלך החג עצמו.
מה פשרן של ההקפות השניות? נדמה, שגם כאן יש להתמקד בעבר, בהווה ובעתיד. ברמה אחת, ההקפות השניות חותמות את חגי תשרי. חז"ל הסבירו, שיום שמיני עצרת ושמחת תורה הוא חג אישי של כנסת ישראל והקב"ה. במשך ימי חג הסוכות, אנו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, ולמעשה חוגגים בחגיגה המונית שכוללת את כל העולם כולו. חז"ל מבארים, שהקב"ה הסביר לכנסת ישראל שמאומות העולם הוא נפרד בסיום חג הסוכות, אך הפרידה מעם ישראל קשה עליו, ולכן הוא מבקש מהם להישאר ליום אחד נוסף - יום שמיני עצרת. בהקפות השניות אנו מראים, שלא רק הקב"ה מתקשה להיפרד מאיתנו, אלא גם אנחנו מתקשים להיפרד ממנו. למרות שמערכת חגי תשרי הסתיימה, אנו ממשיכים לרקוד בהקפות השניות בכדי לנסות ולשמר את העבר - את ימי החג שחלפו ועברו להם.
ברמה שנייה, ההקפות השניות מבטאות את שמחתנו בתורה. כשאנו יוצאים לרחובה של עיר יחד עם ספרי התורה אנו מראים לכולם עד כמה אנו שמחים בהווה - בזכות שניתנה לנו לאחוז בתורה ולעסוק בה תמיד, בבחינת 'ואני קרבת אלקים לי טוב'.
ברמה שלישית, ההקפות השניות הן תפילה לעתיד. מטרתנו בכל חגי תשרי היא להתקרב אל הקב"ה: בראש השנה וביום הכיפורים באמצעות הבכי, הצום והתשובה; בחג הסוכות באמצעות ההתעלות של שמחת המצווה; וביום שמחת תורה באמצעות העיסוק בתורה. את חוויית התשובה של עשרת ימי תשרי הראשונים קשה לשמר במשך שנה שלימה, וכך גם את חוויית שמחת בית השואבה של חג הסוכות. עם זאת, את שמחת התורה ניתן וצריך לשמר בכל השנה. הדרך הטובה ביותר לשמור ולשמר את התרוממות הרוח של חגי תשרי, היא שמחת התורה. בהקפות השניות אנו מראים, שאת שמחת התורה אנו לוקחים עמנו אל ימי השגרה האפורים שאנו עומדים ליכנס אליהם.
בימים אלה, של מוצאי חודש תשרי, אנו נושאים תפילה להקב"ה שיחדש עלינו שנה טובה, ובאים בתביעה אל עצמנו, שנדע להמשיך ולרקוד בהקפות השניות בכל השנה כולה, מתוך שמחה של תורה ושמחה של מצווה.