יותר מכל דבר אחר, ראש השנה הוא יום הדין. כל באי עולם עוברים לפני הקב"ה והוא שופט אחד אחד לפי מעשיו ופוסק את גזר דינו. התואר המתאים יותר מכל לקב"ה ביום זה הוא התואר "מלך" או "שופט", או כמו שהוא מתואר בתפילה של עשרת ימי תשובה – "המלך המשפט".
כאשר אנו מדברים על שופט, המושג של "רחמים", נשמע מאוד רחוק. תפקידו של שופט אמת הוא לברר את העובדות ועל פיהם לפסוק את הדין, ללא משוא פנים. שימוש במידת הרחמים, על אף שהוא טוב בדרך כלל, אין מקומו במשפט, והוא עלול לעוות את הדין ולסכן את כל המערכת המשפטית. לכן זוהי בהחלט הפתעה לגלות קטעי התפילה העוסקים ברחמים, בעיצומו של יום הדין: "מי כמוך אב הרחמן, זוכר יצוריו לחיים ברחמים", "שמע קולנו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו". קטעים אלו ואחרים המתאימים כל כך ליום הכיפורים, יום סליחה ומחילה, מה מקומם בראש השנה, יום הדין ? או במילים אחרות – כיצד ניתן לבנות מערכת משפטית הכוללת בתוכה גם יסוד של רחמים ?
שאלה דומה ניתן לשאול גם על פרשת בריאת העולם. בפרק הראשון של ספר בראשית, מופיע הקב"ה בשם "אלוקים", ואילו בפרק השני בשם "ה' אלוקים". שם אלוקים מייצג את מידת הדין ואילו שם "ה'" מייצג את מידת הרחמים. חז"ל שהרגישו בשינוי זה פירשו שהקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין בלבד, אך כאשר ראה שלא יהיה קיום לעולם במידה זו בלבד שיתף דין ורחמים וברא את העולם. גם כאן אנו צריכים לשאול לפשר השילוב המופלא הזה, כיצד משלבים דין ורחמים ?
סיפור חסידי יעזור לנו אולי להבין נקודה זו.
בשכנותו של רבי זושא, גר אדם אחד שהיה רגיל לעזור לו מידי פעם בעזרה כספית. במשך הזמן הצליח האיש יותר ויותר בעסקיו, והתחיל להרגיש בחוש, שככל שהוא עוזר יותר לר' זושא כן ה' מצליח בידו יותר. כך נמשך הדבר זמן רב, כאשר האיש עוזר יותר ויותר ומצליח בהתאם. יום אחד הגיע האיש לביתו של רבי זושא והקיש על הדלת. אשתו של ר' זושא פתחה ואמרה לו כי בעלה אינו נמצא בבית. היכן הוא ? התעניין האיש, והאשה ספרה לו כי בעלה נסע לרב שלו. האיש היה מופתע מאוד, מעודו לא חשב כי לר' זושא יש רב, הוא היה בטוח כי הוא הרב הגדול ביותר. אחר כך החל לחשב חשבונות, והחליט לבסוף כי אם קיבל שכר גדול כל כך בזכות העזרה לר' זושא, יקבל שכר גדול הרבה יותר כאשר יתמוך ברבו של ר' זושא שהוא בודאי גדול ממנו. מאותו היום והלאה, חדל האיש לתמוך בר' זושא והחל לתמוך ברבו. אך התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין וככל שעזר יותר לרבו של רבי זושא, כך הלכו עסקיו והורעו, עד שנשאר נקי מנכסיו. בשברון לב, חזר האיש לרבו הראשון ובפיו שאלה – כיצד יתכן שהקב"ה מעוות משפט ? בעד העזרה לך קיבלתי שכר גדול, ובעד העזרה לרבך עונש ? האם אין רבך גדול ממך ? ואם אין הדבר כך, מדוע נוסע אתה אליו ואין הוא נוסע אליך ?
ענה לו רבי זושא, העניין הוא פשוט מאוד: כל עוד לא עשית חשבונות מיהו ראוי יותר לקבל ומיהו ראוי פחות, אף הקב"ה נהג כך אתך, אך מרגע שהתחלת לחשוב למי ראוי יותר לתת, התחיל הקב"ה לנהוג כך גם בעניינך, ומצא לו כנראה מישהו מתאים יותר ממך להשפיע עליו טובה …
סיפור זה מבוסס על מאמר חז"ל – "במידה שאדם מודד, בה מודדים לו". כאשר הקב"ה שופט את האדם, הוא מביא בחשבון שני גורמים, האחד הוא האופן בו נהג האדם, כמה מעשים טובים עשה וכמה חס וחלילה להפך. אך ישנו עוד גורם אחד המובא בחשבון והוא מהי צורת ההתנהגות של כל אדם ואדם כלפי אחרים. האדם במעשיו עשוי לקבוע לא רק את משפטו אלא גם את הצורה של המשפט.
הגמרא במסכת תענית מספרת: "מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר: אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן (היו מרננים החכמים על רבי אליעזר, שרבי עקיבא גדול ממנו). יצתה בת קול ואמרה: 'לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו'." כלומר רבי עקיבא קיבל את מבוקשו מייד, לא מפני שהיה גדול יותר, אלא מפני שבחייו הפרטיים הרבה למחול ולוותר לאחרים, ובאותה המידה מדדו לו מן השמים.
אולי כך ניתן להבין את הרחמים המעורבים בדין. כל אדם נשפט על פי קריטריון קבוע, אך בתוך קריטריון זה מובלעת גם מידת הרחמים שמפעיל האדם עצמו כלפי אחרים, והיא יכולה לשנות את הדין כולו.
מי שרוצה להתכונן יפה ליום הדין, מן הראוי שיחרוט רעיון זה על לוח ליבו – לא רק את המשפט עשוי אתה לקבוע, אלא את צורתו ועומקו. הנוהג במידת הרחמים עם האחר, יזכה למידה זו גם כלפי עצמו ביום הדין, ומי מאתנו אינו זקוק לקצת רחמים ביום דין …
שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל
תורה מציון, יבנה
מונטווידאו, אורוגוואי