לאחר המעשה הנועז של פנחס, שהרג את זמרי בן סלוא ואת המדיינית שאיתו, מקבל פנחס בדיעבד את ברכתו של הקב"ה: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר כד, יב-יג). מה בדיוק מקבל פנחס מאת ה'? חז"ל מלמדים ש"לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי" (ילקוט שמעוני ויקרא, רמז תקלא), דהיינו שמתחילה לא היה פנחס כהן, שכן לכהונה נתמנו רק אהרן וארבעת בניו, והצאצאים שיוולדו להם מכאן ולהבא, ופנחס נולד עוד קודם לכן. מכאן ואילך, איפוא, זכה פנחס לברית כהונת עולם.
מתנת הכהונה שזכה לה פנחס נקראת כאן גם "אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". הכהונה נקשרת עם השלום, מעצם אישיותו של אהרן הכהן הגדול, אוהב שלום ורודף שלום במהותו. אך אם נעיין בתכונה מיוחדת זו של אהרן הכהן, נוכל להבחין גם בחסרון מרכזי המופיע בה. חז"ל מספרים על תכונה זו בשני סגנונות שונים, אך בשניהם עולה נקודה אחת משותפת.
התוספתא המפורסמת המופיעה במסכת דרך ארץ (פרק שלום הלכה יח), מספרת כך: "מלמד שכשהיה [אהרן] רואה שני בני אדם שונאין זה את זה, הולך אצל אחד מהם ואומר לו, למה אתה שונא לפלוני? כבר בא אלי לביתי ונשתטח לפני ואמר לי: "חטאתי לפלוני, לך ופייס עלי!"; ומניח לזה והולך אצל השני, ואומר לו כמו שאמר לראשון, והיה משים שלום ואהבה ורעות בין אדם לחברו, ועל זה נאמר ורבים השיב מעוון".
אגדה נאה זו משובבת את הנפש. אנו מציירים לעצמנו את אהרן הכהן הולך ומרצה לאחד, בטענה שהשני כבר התרצה, ואחר כך שב אל השני ומרצה אותו, שהרי הראשון באמת כבר מחל ורוצה להתפייס, עד ששניהם נופלים זה על צוואר זה ומתפייסים. אך נקודה אחת מטרידה את מנוחתנו בסיפור: לפחות כלפי האדם הראשון שאהרן הכהן הולך אליו, הוא אומר שקר! שהרי הוא מספר לו שחברו כבר נשתטח לפניו וביקש להתפייס, ודבר זה איננו נכון כלל וכלל! אמנם מקולבנו ש"משנים מפני השלום" – מותר לשקר כדי לשים שלום בין אדם לחברו, ובכל זאת תמוה הדבר שחז"ל בוחרים ללמדנו את מידת השלום של אהרן הכהן דווקא במציאות כזו שהדבר בא על ידי שקר.
השאלה מתחדדת כאשר אנו בוחנים את המקור השני שבו חז"ל מתארים את מידתו של אהרן הכהן, בגמרא מסכת סנהדרין דף ו ע"ב, העוסקת בשאלה האם מותר "לבצוע" – לעשות פשרה בין שני בעלי הדין:
"רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י') "בוצע ברך נאץ ה'", אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר (דברים א') "כי המשפט לאלהים הוא", וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר (מלאכי ב'): "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון".
משה רבנו מתנגד לפשרה באופן עקרוני – ייקוב הדין את ההר. משה אמת ותורתו אמת, ואין הוא מוכן לקבל שיסטו מהאמת של שורת הדין, אף אם הדבר נעשה בהסכמת שני הצדדים, שהרי אם על פי הדין לא כך צריך להיות, הרי שפשרה זו איננה אמיתית. והנה שוב מוצג אהרן רודף השלום כמי שהחתירה שלו לשלום עומדת בסתירה לבקשת האמת של משה רבנו.
האם האמת והשלום הם שני הפכים? הדבר ברור שגם אם שלום איננו שקר, פעמים רבות הוא עומד בסתירה לאמת. בקשת השלום גורמת לאדם להעלים עין מפגמים מסויימים, להתפשר בדברים אחרים, לחפש את השלום ולא את הצדק...
כאשר האמת והשלום מתנגשים – "גדול השלום, שמשנים מפני השלום", האמת החדה נדחקת מעט ממקומה ומתרככת כדי לתת שלום בין אדם לחברו. כך למשל הנהיגו בית הלל (כתובות יז ע"א) לשבח את הכלה "כלה נאה וחסודה", אף אם אינה כזו, לעומת בית שמאי שקנאים לאמת ואומרים "כלה כמות שהיא" – אם היא נאה יש לשבחה בכך, ואם אינה נאה אסור לומר דבר שקר... אך השאיפה היא כמובן להגיע למצב שבו "האמת והשלום אהבו", נוכל גם לחיות בשלום, באהבה ובאחווה, וגם להביע את האמת הפנימית שלנו בכל עוז מבלי לחשוש.
פנחס יצא מתוך נקודת המוצא של אמת בלתי מתפשרת: "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו", ופנחס הרגיש שהוא מקנא לה' ויצא לעשות מעשה של מלחמה והרג, ועל פי חז"ל הדבר גרם גם למחלוקת בין השבטים, שהייתה להם תרעומת על מעשהו החריף של פנחס.
אולם הקב"ה מברך אותו: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". מעשה ההרג של פנחס בסופו של דבר הביא לחיי עם ישראל, "וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". לכן, דווקא מתוך האמת הנחרצת הזו, מקבל פנחס "אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" – את ברית השלום, ברית הכהונה, שהיא במובן מסויים ההיפך הגמור ממידת האמת והקנאות שלו, ודווקא משום כך חשובה עבורו: "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. גַּם יְקֹוָק יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ" (תהלים פה, יא-יג).