סיפור בבואה בפרשיות המקושש והמקלל

פרשיות דומות וכמעט ניתן לומר זהות בסיפוריהן יש בתורה לגבי שתי עברות חמורות שנעשו בעם ישראל על ידי אנשים פרטיים. המקושש והמקלל, בפרשיות אמור ובפרשתנו שלח. בשניהם מביאים עם ישראל את החוטאים לדין, בשניהם משה לא יודע את הדין ומגיש אותו לפני ה', בשניהם הדין הוא סקילה. אך למרות הדמיון שיש בין שתי הפרשיות, התורה כותבת אותם בצורה שונה. ומכיוון שאנו מאמינים כי התורה מן השמים וכי לכל הבדל יש משמעות חובתנו לעמוד על ההבדלים ולנסות להבין מדוע התורה שינתה את לשונה במקום בו המילים בהם היא משתמשת אמורות להיות זהות.

לאחר עיון בשתי הפרשיות מצאנו כי ההבדלים במקרים הכל-כך דומים הללו הם כדלהלן:

לאור כל ההבדלים הללו יש לעיין היטב מדוע בסיפורים כל כך דומים ובתהליך שחזר על עצמו מתארת

התורה בתיאור שונה כל כך את אשר אירע אף שמדובר על אותה הפעולה בדיוק. (ויביאו – ויקריבו ועוד)

בדרך הפשוטה ביותר ניתן לענות על פי הבדל מרכזי שניכר בין שתי הפרשיות על דרך הפשט וכי כמה

פרשנים מציינים אותו על אתר ובראשם רש"י.

בפרשת המקלל ניכר כי העם לא יודע כלל מה דינו של האיש ואיזה עונש מגיע לו. העם מביא אותו אל

משה בלבד ולא אל אהרן ואל כל העדה כמו אצל המקושש על מנת שיפסוק את ההלכה. לעומת זאת אצל

המקושש המוצאים אותו מביאים אותו ישירות אל משה ואל אהרן ואל כל העדה מכיוון שהם כבר

יודעים שחיובו במיתה לעיני כולם וכל ספקם הוא רק באיזו מיתה הוא חייב. אשר על כן לא מאריך כאן

הכתוב בדיני חילול שבת כפי שמאריך הכתוב בפרשת אמור בפסוקי נזקי אדם באדם ואדם בבהמה מכיוון

שבמקרה זה בני ישראל לומדים לראשונה דינים אלו לעומת זה אצל המקושש אין מה להאריך בהלכות

שבת מכיוון שהם כבר יודעים שמחלל שבת הוא במיתה ועל כן נאמר פה רק דין פרטי שמיתתו היא

בסקילה.

לפי זה גם מתבאר מדוע נאמר אצל המקושש ויקריבו מכיוון שזהו לשון קרבן הם כבר יודעים שהוא מת

ורק באו לברר מהי מיתתו לעומת המקלל שהם רק מביאים אותו כדי "לפרוש להם על פי ה'".

לאור זה ניתן גם להסביר את ההבדל בין "וידבר" ל- "ויאמר". הדיבור הקשה יותר והמחודש יותר הוא בפרשת המקלל לעומת "ויאמר" שהוא דיבור רך יותר מפני שאין בו הלכות חדשות ודינים חדשים להוציא את דין הסקילה אך מיתתו כבר היתה ידועה. לכן גם הוקדמה בתורה אצל המקושש רגימתו באבן להוצאתו מחוץ למחנה מכיוון שכבר ידעו בני ישראל שהם צריכים להוציאו וכל החידוש הוא ברגימתו. לעומת זה אצל המקלל, שם פורטה ההלכה לפי הסדר, קודם כל הוצאת המקלל ולאחר מכן רגימתו באבן.

מי שמעיין ברש"י בשתי המקומות רואה דמיון נפלא בין המקרים[2]. רש"י טוען כי המקושש והמקלל היו בזמן אחד ובכל זאת שמו אותם בשתי בתי משמר שונים מניין זאת לרש"י[3]? הדבר ניתן להילמד מהפסוקים. אצל המקושש כתוב פעמיים "אותו" – "ויניחו אותו", "ויוציאו אותו" דוקא אותו ולא אחר. אותו שמים במשמר מיוחד מכיוון שהם כבר ידעו שהוא חייב מיתה ועל כן מיד שפורש על פי ה' באיזה מיתה הוא מת מוציאים אותו ממקום מאסרו המיוחד[4]. לעומת זה המקלל לא ידעו את דינו ועל הפרידו ביניהם[5]. סיפור המקלל והמקושש אומנם סיפורים דומים אך בשינויים קלים, בלשון ובסדר, הדברים מלמדת אותנו התורה דברים גדולים. "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".