המדרון החלקלק

המדרון החלקלק הינו "שם קוד" למצב בו פוסק הלכה חושש שאם הוא יפרסם שמשהו הוא מותר, זה יוביל למצב שיבואו אחרים לעבור על דבר האסור, ולכן הוא מחליט לאסור את אותו הדבר המותר.

בסימפוזיון שהתקיים לאחרונה בארה"ב, בעניין שותפות נשים בבית הכנסת, הביא הרב פרופ דניאל שפרבר את דברי הרב קוק אודות הכשר שמן שומשומין לאוכלי קטניות בפסח. בין היתר כותב הרב קוק את הדברים הבאים (שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן קי"א, ראו גם כאן):

"אדרבא, כשיראו העם כולו, שמה שהוא מותר אנחנו מתירים. אז יאמינו ביותר, שכל מה שאנו אוסרים הוא מפני שכך הוא דין תורה, או מנהג ישראל, שהוא ג"כ תורה. אבל אם נאסור אפילו דברים הבאים על ידי המצאה חדשה שלא הי מעולם כלל, יאמרו שהרבנים חפצים להחמיר מלבם ואינם חסים על הצבור, ובזה יש נתינת יד לפרצות גדולות, ד ישמרנו."

הרב פרופ שפרבר ממשיך ואומר (קישור - דקה 90, באנגלית), כי הוא אינו חושש למדרון חלקלק וכי הוא מוצא ראיה לגישתו זו בדברי חז"ל שלא אסרו בישול ביום טוב מתוך חשש למדרון חלקלק שיביא להיתר בישול בשבת.

דבריו אלו של הרב שפרבר הם מהמוזרים ששמעתי אי פעם בנושא הזה. כידוע חלק גדול מההלכה היהודית בנוי על גזירות חכמים. גזירות חכמים הינן איסורים שחכמים אסרו את המותר מחשש שמא יבואו לעבור על האיסור. אז אמנם חכמים לא אסרו את הבישול ביום טוב, מסיבות השמורות עמהם (הסיבה הרשמית היא שאין בכוחם לאסור דבר שהתורה התירה בפירוש), אבל הם כן אסרו לאכול מאכלי חלב לאחר מאכלי בשר, והם כן אסרו לאכול חמץ משעה רביעית בערב פסח, והם כן אסרו לתקוע בשופר ולקרוא מגילה בשבת.

כך שאם מכניסים את חז"ל לדיון בנושא המדרון החלקלק הרי שדי ברור באיזה צד הם נמצאים, וזה לא בצדו של הרב שפרבר.

בפילוסופיה העולמית ידוע (ראו כאן וכאן), כי החשש מהמדרון החלקלק עלול להיות כשל לוגי. שכן האמירה שהתרת א יגרום בהכרח להתרת ב האסור דורש שיהיה קישור ישיר וברור בין א לב. לדוגמא, לומר שאסור להעסיק אדם מחשש שהוא יעלים מיסים הוא כשל לוגי. הקישור שעצם העסקת אדם יגרום להעלמת מס איננו קישור ברור.

אינני מכיר כל כך הרבה רבנים, אבל מלבד הרב שפרבר ודבריו לעיל, אינני חושב שאני מכיר רב שיכול לומר בבטחה שהוא איננו חושש אף פעם למדרון החלקלק, והוא אוסר אך ורק את האסור ותמיד עומד בדיוק על שורת הדין. כפי שציינו לעיל, רבני דורנו ירשו תכונה זו היישר מחז"ל. אמנם, יש שיטענו שכיום אין לנו את הכח לגזור גזירות חדשות. עם זאת, הרי הסברא העומדת מאחורי החשש למדרון החלק היא הרי סברא פשוטה ביותר, שלא ניתן לומר שהיא אינה קיימת היום. כך ניסחו חז"ל את הכלל הזה: "לך לך אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב", כלומר, על הנזיר האסור בשתיית יין נאסר גם להיכנס לכרם כי יש סבירות שהכניסה לכרם תגרום לו לאכול מגידולי הכרם. בודאי שלא ניתן לומר שסברא פשוטה זו היתה קיימת רק בתקופת חז"ל.

(צילום: oledoe-cc-by-sa)

הרב יעקב בריש, בעל שו"ת חלקת יעקב, בדברים שכתב כנגד הרב משה פיינשטיין שהתיר להכניס כלב נחייה לבית הכנסת כדי לסייע לבעליו הסומא (ראו כאן וכאן), מבטא את הגישה הרווחת בכל הקשור למדרון החלקלק (שו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן לד):

"אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול."

מתי לחשוש?

השאלה הסבוכה היא מתי מורה ההוראה כן יבחר לחשוש למדרון החלקלק ולאסור את המותר ומתי הוא יחליט שאין טעם להרחיק כל כך? על שאלה זו, כמו גם בשאלה מתי בחרו חז"ל לגזור גזירות ומתי לא (כדוגמת בישול ביו"ט), נשברו קולמוסים רבים. ככלל, חכמים קבעו שאדם יכול להחשב לתלמיד חכם רק אחרי, שמלבד ללמוד ולחזור על לימודו, הוא גם משמש תלמיד חכם. שימוש זה נועד בין היתר להעביר מהרב לתלמיד את חכמת ההתייחסות למדרון החלקלק.

ואחרי שכתבנו שרב בדרך כלל חושש למדרונות חלקים, ושכך כנראה גם ראוי לעשות כממשיכי דרכם של חז"ל, יש גם לקבוע שבנושא זה השתנתה המציאות מאד מתקופת חז"ל לשני צדדים. כיום כל מידע נגיש לכולם. פירוש הדבר הוא, שמצד אחד אם רב יבוא לאסור את המותר מבלי להסביר מדוע הוא עושה זאת, עליו לצפות לכך שלמחרת הוא יקבל פנייה עם קישור לדף מקורות על כך שהדבר הוא מותר ושהרב בעצם מחמיר סתם. מאידך, מכיוון שכל המידע כל כך נגיש, החשש מפני מדרונות חלקלקים, כפי שניסח זאת החלקת יעקב לעיל "שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר", הוא הרבה יותר מציאותי ממה שהיה פעם. הדרך לפשר בין שני הקצוות הללו, הוא לכתוב תשובות הלכתיות בצורה הכי מפורטת ומנומקת שרק אפשר, כדי שיהיה ברור לכולם מדוע הרב בחר לאסור במקרה זה על אף הפוסקים המקילים או מדוע הרב בחר להתיר במקרה זה על אף המקום שהיה להחמיר.

בסופו של דבר אני מאמין שכל מורה הוראה בישראל יצטרך לעמוד בפני בית דין של מעלה ולהצדיק את הוראותיו, להסביר מדוע הוא פסק כפי שפסק, ולתת דין וחשבון על תוצאות פסיקותיו. עליו לזכור שכפי שאומרים בוידוי של יום הכיפורים, יהיה עליו לתת את הדין לא רק על "מה שאסרת התרתי" אלא גם על "מה שהתרת אסרתי".

הכותב הינו בעל הבלוג רב צעיר