אחי, תחסר לי מאוד

הרב אהרן ליכטנשטיין, שותפו של הרב עמיטל זצ"ל להנהגת ישיבת הר-עציון, נפרד בצער מחברו הטוב ביותר

חדשות כיפה הרב אהרן ליכטנשטיין 12/07/10 00:00 א באב התשע

אחי, תחסר לי מאוד
נעמן קם, צילום: נעמן קם

אחי אחי, רכב ישראל ופרשיו!

הגמרא במועד קטן אומרת: "חכם שמת בית מדרשו בטל". מה הכוונה "בית מדרשו"? אומר רש"י: "אותן שרגילין ללמוד תורה מפיו".

במובן זה, הישיבה היא בית מדרשו של רבי יהודה זכרו לברכה. אלא גם מעבר לזה, "בית מדרשו" - לא רק אלה שהתדפקו על דלתות הישיבה, לשמוע ממשנתו ומתורתו, בעולם של לימוד ועיון, עולם של השקפה והלכה. כיוון שכאן זה גם "בית מדרשו" במובן הפשוט. אומן קונה בשבח כלי. מי שמייצר כלי, קונה אותו במובן מסוים. במובן זה, ישיבת הר-עציון על שלוחותיה וסעיפיה היא בית מדרשו של הרב עמיטל. מסיבות אלו, רבי יהודה, בית המדרש בטל.

הוא בטל כי התלמידים נמצאים כאן. הם מניחים כל עיסוק אחר בצד כדי להתמקד בנתינת הכבוד המתבקש. כדי להביע צער ואת הכאב המורגש, ולהיות כאן במחיצתך.


עשה כמיטב יכולתו לחנך את התלמידים (צילום: ישיבת הר עציון)


מעבר להבנות השונות לגבי מה זה "בית מדרשו בטל" יש משהו מעבר לזה, כי חכם שמת - בית מדרשו אינו בטל! אנחנו, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, מקבלים על עצמנו לדאוג לכך שהתורה שהרביץ, הערכים שחידד, עבודת ה שלימד - כל זה בסיעתא דשמיא יפרח וישגשג בידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, לאורך ימים. המסרים והתכנים שהרב עמיטל ביטא, הערכים שהוא החליט ללמוד וללמד, לשמור, לעשות ולקיים - הם מגוונים.

גייס את כל כוחותיו למניעת חילול השם

אנו נמצאים במקום הזה, בשעות האלו, באווירה של קדיש. אבל מי ששם לב יודע, שלמרות שקדיש השתרש בתודעתנו בקשר למוות, אין מילה או חצי מילה בקדיש לסוגיו בקשר למוות. הנושא המרכזי מהתחלה ועד הסוף הוא - "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" - גידול והרחבה כביכול של שם שמיים. תיקון עולם במלכות שם שמיים. "שמיה רבא" - שמו של הקב"ה ונוכחותו תהיה מורגשת בכל חיינו ובכל אורחות קיומנו.

על המשימה הזאת - "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", מסר רבי יהודה את כל כוחותיו מני התקופה האיומה והנוראה שעבר בשואה, משני הצדדים: כל שמץ, ולו הקל ביותר, של חילול ה הקפיץ אותו. הוא רתם וגייס את כל כוחותיו - כושר ההבעה שלו, כושר המנהיגות שלו - כדי לדאוג ששם שמיים לא יתחלל, אלא להפך - "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" - כדי ששמו של הקב"ה יתגבר ויתעצם.

הנקודה הזאת הייתה נר לרגליו, דגל שהקים מעל הישיבה. הוא עשה כמיטב יכולתו לחנך את התלמידים, ועל זה הוא עיצב את הישיבה.


הקב"ה הוציא אותו מן המצר, על מנת לעובדו בארץ הקודש

(צילום: נעמן קם)


הציונות שלו היא ציונות של חיים

אמרתי שהקדיש עוסק לא במוות אלא בחיים, וכאן מגיעה נקודה שנייה: הוא חי בעומק נפשו את התופת הנוראה שבה הוא חי כמה משנות חייו הצעירות, וזה דרבן אותו לדאוג שכאן בארץ הוא יעבוד באווירה של חיים ולא באווירה של מוות.

הציונות שלו היא ציונות של חיים. הקשר שלו לארץ ישראל היה קשר עמוק, שלא היה תלוי לא רק במטפיזיקה של ארץ ישראל. גם לא רק במובן שאותו הזכירה הגמרא במסכת סוטה - שמשה רבנו רצה להיכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצוות התלויות בארץ.

הקשר שלו לארץ ישראל היה בבחינת הפסוק: "כִּי שָׁם צִוָּה ה אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם". אותם "חיים עד העולם" - בתוכם רצה לבנות, מהם הוא רצה להיבנות, על אדני עבודת ה - תורה ויראה - "שם צוה ה את הברכה חיים עד העולם".

הוא היה אדם שבנה על חיבור, על רצף ועל שלמות. אנו לומדים בימים אלה בישיבה ענייני סת"ם, ובהם ענייני תפילין. שני קשרים בעולם התפילה ובעולם התפילין, רבי יהודה, הפנמת כל כך עמוק. הוא הבין לעומק את דברי הירושלמי שמי שמפסיק בין "ישתבח" ל"יוצר" עבירה היא בידו ואינו יוצא מעורכי המלחמה. מי שבשבילו שבח לקב"ה מנותק מעולם של יצירה ועשייה - עבירה היא בידו.

צירוף נדיר של חזון ופרמגטיות

משנתו של רבי יהודה היא משנה של אחידות, רצף ושלמות. הוא שילב יצירה של הקב"ה מצד אחד - ליצירה שלנו מצד שני - "והארץ נתן לבני אדם". אנחנו הולכים בעקבותיו ומשתדלים לצרף ולאחד באישיותנו את ה"ישתבח" - שם שמיים, ליצירה. הוא ידע לחדד ולהבין שלא רק מי שמפסיק בין "ישתבח ל"יוצר" - עבירה היא בידו, אלא גם מי שמפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש - גם כן עבירה היא בידו.

השילוב בין לימוד אינטנסיבי, על מובנו הבריסקאי המלא, מצד אחד, והבנייה והעשייה מצד שני, כל כך אפיין אותו ואת אישיותו. איזה צירוף נדיר הייתה באישיותו - של חזון מצד אחד, ושל פרגמטיות ומעשיות מצד שני. כך הוא בנה ישיבה, וכך הוא תרם לבניין יישוב בתוך אותה ארץ קדושה שבה הוא חי, שבה הוא מצא וחינך לחיים.

הוא היה שליח ציבור בימים נוראים - ולא רק אז - ומי ששמע אותו החל מר"ח אלול ועד מוצאי יום הכיפורים, יכול היה להרגיש באותן תפילות בבכי ובתחנונים, שהגיעו לשיא בנקודה אחת - הסיום של מוצאי יום הכיפורים: "מן המצר קראתי י-ה". זה מה שהוא הרגיש: הקב"ה הוציא אותו מן המצר, על מנת לעובדו בארץ הקודש, ארץ החיים, אליה הוא שאף להגיע.

היה מליץ יושר על הציבור אותו בנית

כעת, רבי יהודה, אתה מגיע לארצות החיים במובן אחר.

הגמרא במסכת פסחים אומרת: "אמר רבי יוחנן: שלשה מנוחלי העולם הבא אלו הן: הדר בארץ ישראל והמגדל בניו לתלמוד תורה והמבדיל על היין במוצאי שבתות. מאי היא? דמשייר מקידושא לאבדלתא". "דר בארץ ישראל" - לא רק "גר שם", אלא "דר שם" - "תשבו כעין תדורו" - ישיבה של ממש. ישיבה של תורה ושל עבודת ה.

"המגדל בניו לתלמיד תורה" - הוא גידל את משפחתו הענפה לעולם של עבודת ה וחיים על פי דבר ה. והוא ידע שקידוש והבדלה אלו שני רעיונות שונים. יין אחד, ומעבר מחול לקודש ומקודש לחול - חיים אינטגרטיביים - שלמים ערכית, שלמים מעשית ושלמים מחשבתית.

ועתה, כבן עולם הבא בשלושת המובנים האלה, אתה מגיע כעת לארצות החיים. תהיה שם מליץ יושר על משפחתך, ועל אשתך מרים שדווקא בימים אלה - אחרי שבמשך שנים בישיבה הייתה קצת בצל - מתגלה כגיבורה המובילה את המשפחה ואת המחנה שבו אתה נמצא. תהיה מליץ יושר על אותו ציבור ששתה את דבריך בצמא, שימשיך באותה מסורת רוחנית של תורה ועבודה, שאותה פיתחת, אותה בנית והעצמת.

אחי אחי, רכב ישראל ופרשיו! נעמת לי מאוד, תחסר לי מאוד.

תמלול הספדו של הרב אהרן ליכטנשטיין, כפי שנמסר בהלוויתו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל. מערכת כיפה מודה לאיציק פורר על שהביא את הדברים אל הדפוס

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן