דו קרב לאומי

באירופה של ימי הבינים, כשהיה אציל אחד עולב במשנהו, יכול היה הנעלב לתבוע את העולב לדו קרב. אולם אם היה פער גדול בין שני הצדדים, לא תמיד היה הדו קרב פתרון אפשרי או רצוי.

כשהמן (ראש וראשון לאצילי פרס) נעלב מהתנהגותו של מרדכי (אחד מהאצילים אשר בשער המלך ומדרי שושן הבירה, הלא היא הקריה המלכותית), לא היה נאה לו לטפל במרדכי. חיסול יריב שכזה נחשב בעיניו (ואולי גם בעיני הסביבה) למעשה קטנוני. הפתרון היה גרנדיוזי - חיסול כל עמו של מרדכי יחד עמו. במקום דו קרב אישי, בחר המן בפוגרום (המונחים אנאכרוניסטיים אולם מבהירים היטב את מה שקרה). מן הסתם פרץ החוצה השד האנטישמי החבוי של המן. בכל מקרה, חיסול היהודים לא היה אמור להתבצע על ידי השלטון ובאי כוחו, אלא על ידי ההמון האנטישמי.

אולם יהירותו של המן הביאה לנפילתו המהירה. שלשה ימים לאחר הוצאת פתשגן כתב הדת להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מצא המן את עצמו מתנדנד בגובה חמישים אמה מעל פני האדמה.

מותו של המן לא ביטל את הגזירה כמובן, שהרי הגזירה הפכה מגחמה של אדם בודד לחוק של ממלכת פרס ומדי, חוק שכידוע אי אפשר לבטל! יותר מחודשים שברו היועצים המשפטיים של הממלכה את ראשם בניסיון למצוא פתרון לשאלה כיצד מונעים את הפוגרום בעמו של המשנה החדש (מרדכי).

(צילום: Marcel Masferrer Pascual-cc-by)

לבסוף נמצא הפתרון הגאוני - ייצא כתב חוק חדש ולפיו מותר יהיה ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם! ובאמת מה כאן החידוש? הרי בכל חברה מתוקנת מקובל הכלל של הבא להרגך השכם להורגו, בניסוח כזה או אחר כל מערכת חוקית מכירה בזכות ההגנה העצמית ומה חידוש יש כאן?

אם צריך היה להוציא חוק מיוחד שיתיר ליהודים להתגונן אות הוא כי עד כה אסור היה להם לעשות כן. זכות ההגנה העצמית איננה עומדת לכולם, פושע לא יכול לטעון שהרג שוטר מפני שזה איים עליו באקדח שלוף! גזרתו של המן הפכה את היהודים לפושעים שלא זו בלבד שדמם הפקר אלא שאסור להם להתגונן! אלא שזה לא נאמר במפורש וזאת ניצל הצו החדש שהתיר ליהודים להתגונן.

חבריו האנטישמים של המן עמדו עכשיו בפני דילמה. מה שנחשב עד כה למשימת צייד יהודים קלילה הופכת לעסק שסיכון בצידו.

הרוב כנראה אכן התמלא פחד ממרדכי ועמו וויתר על ההזדמנות לרצוח יהודים. לו כולם היו נוהגים כך, סביר שיום י"ג באדר היה עובר בשקט מתוח כשהיהודים ממתינים בדריכות. מסתבר שהיו מספיק אנטישמים שלא יכלו להתאפק ונטלו את הסיכון שבעימות עם היהודים. הסיכון לא השתלם כשהתברר שידם של היהודים על העליונה ובצורה מוחצת. המגילה לא מוסרת לנו על מספר היהודים שנהרגו אבל לא צריך את המדרש בשביל להבין שמספר זה היה זניח לעומת ההרוגים בקרב התוקפים האנטישמים. הדו קרב האישי שממנו ניסה המן להימנע, הפך לדו קרב לאומי בין היהודים ובין האנטישמים, עמלק המחודש.

כמו אויביהם, לא יכלו היהודים לשער מראש את התוצאה של העימות. רק בסיומו של יום הגזירה, יום שבו דמם היה מותר, יכלו היהודים לנשום לרווחה ולפנות לחגוג את הצלתם. רק בשושן, המרכז המדיני, מקום מגוריהם של המן, בניו ותומכיהם בעלי ההשפעה היו צריכים היהודים להמשיך להלחם ולבער את המקום שממנו עלולה היתה לצאת גזרה נוספת ברוח גזרת המן.

גם כיום, ביום הקרב, יום הניצחון על האויבים שקמו עלינו לכלותנו, אנחנו צמים. אנו חוגגים רק את היום שאחרי יום הגזירה, יום שבו היינו אמורים להירדף עד חרמה ונהפוך הוא שאנחנו רדפנו את הקמים עלינו.