בזמן המצור הרומאי על ירושלים שרפו קנאי העיר את מחסני המזון שלה. כך, פשה הרעב בעיר מוקדם מן הצפוי וכוח העמידה שלה נפגע מאד. כדי לתאר את הרעב הזה מביאה הגמרא את סיפורה של מרתא בת בייתוס (גיטין נו ע"א). כפי שנבקש להראות, אין זה רק סיפור על עוצמת הרעב, אלא גם ניתוח של מצבה החברתי והרוחני של ירושלים ערב החורבן, מצב שיש לו זיקה הדוקה לחורבן וסיבותיו:
מרתא בת בייתוס היתה העשירה של ירושלים, שלחה את שלוחה ואמרה לו: לך הבא לי סולת, עד שהלך כבר נמכרה. בא ואמר לה: סולת אין, קמח יש. אמרה לו: לך הבא לי, עד שהלך כבר נמכר. בא ואמר לה: קמח אין, סובין יש. אמרה לו: לך הבא לי, עד שהלך כבר נמכר. בא ואמר לה: סובין אין, קמח שעורים יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך כבר נמכר.
הסיפור נסוב סביב מרתא בת בייתוס, האישה העשירה שבירושלים. אם נבחן את הידוע לנו עליה ממקורות אחרים נגלה כי היא בת למשפחת כהנים ידועה (בבלי פסחים נז ע"א) ואשתו (או אלמנתו) של אחד הכהנים הגדולים - יהושע בן גמלא (משנה יבמות פ"ו מ"ד). כלומר, אין זו דמות אקראית אלא סמל של האליטה הדתית-פוליטית של אותה התקופה (ראו גם בבלי יומא יח ע"א). והנה, אישה זו כלל אינה יודעת שיש רעב ועד כמה קשה להשיג מזון. היא אינה יוצאת אל השוק בעצמה אלא ספונה בביתה הנוח, ושולחת את משרתה על מנת להשיג מזון. מרתא בת בייתוס אפילו שולחת את המשרת להביא לה סולת, חומר מעודן ומעובד למדי.
היא אינה חושבת על המצוקה והמחסור, היא חושבת שאפשר להמשיך ולהתנהג כרגיל - היא מכונסת במוכר לה, בחיים נוחים ועשירים. אולם, הרעב חריף כל כך, שעוד לפני שהשליח מגיע אל השוק, הסחורה אוזלת. שוב ושוב, שולחת האישה העשירה את המשרת על מנת שיביא לה מזון, ובכל פעם היא יורדת ברמת הדרישות שלה. למרות שבכל פעם היא לומדת על המחסור בתחום אחד היא מסרבת להסיק מכאן את המסקנה המתבקשת ולבקש כי יקנה כל מזון שעוד מצוי למכירה, מבלי להתחשב באיכות או בעידון. לא משנה עד כמה המחסור מתדפק על דלתה, מרתא בת בייתוס מתנהגת כאילו עסקים כרגיל וממשיכה לחיות בעולם הפנטזיה של עשירי ירושלים.
הסיפור ממשיך ומלמד כיצד התנהגות זו הביאה עליה את מותה:
היתה חלוצת נעל, אמרה: אצא ואראה אם אמצא דבר לאכול, התיישב לה גלל ברגלה ומתה. קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי: "הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ".
מרתא הרעבה מתייאשת מהשליח שאינו מצליח להביא מזון מן השוק, ומחליטה לחפש בעצמה דבר מה לאכול. החיפוש אחר "דבר מה" לאכילה, מבלי להתחשב באיכות או במחיר, מלמד כי אחרי הכל, מרתא התחילה להבין את המצוקה שבה היא מצויה. אולם, היא לא העריכה נכונה עד כמה גדול החורבן ועד כמה השתנתה המציאות מחוץ לבית העשיר והמוגן. בגלל הניתוק הזה, המפגש עם המציאות האמיתית, החיצונית, היה קטלני.
כפי שנראה להלן, הגמרא מציעה שתי גרסאות למפגש הנוראי עם המציאות והרעב. על פי הסיפור הראשון, מרתא יושבת חלוצת נעליים בביתה המוגן. כשהיא רוצה לצאת היא אינה נועלת את נעליה, והנחת הרגל היחפה על האדמה היא מעין משל למפגש הבלתי אמצעי שלה עם המציאות שממנה הסתגרה ואליה התכחשה. מדוע אין היא נועלת את נעליה? אפשר לפטור זאת בעצלות, זיקנה או פינוק, אבל נראה כי זהו רמז לסיפור אחר (איכה רבה א, מז):
מעשה במרתא בת בייתוס שקדשה יהושע בן גמלא ומינהו המלך להיות כהן גדול, וכינסה. פעם אחת אמרה אלך ואראה אותו היאך הוא קורא בתורה ביום הכפורים, מה עשו לה? הוציאו לה טפיטות מפתח ביתה עד פתח בית המקדש, כדי שלא יתייחפו רגליה, ואעפ"כ נתייחפו רגליה.
אמנם, כאן היציאה מן הבית ברגליים יחפות קשורה לאיסור על נעילת הסנדל ביום הכיפורים, אך התפקיד הסיפורי של מוטיב זה זהה בשני הסיפורים - בשני המקרים, נחשף כאן העידון המוגזם, והבזבזנות היתרה. מרתא אינה נועלת נעליים משום שהיא יכולה לצאת לרחוב על גבי שטיחים הפרושים מביתה עד לבית המקדש. העובדה שמרתא יוצאת יחפה אל הרחוב נובעת מאי השלמה עם הרעיון כי אין מחוץ לבית מי שיפרוש למענה שטיחים עד למחוז חפצה. היא אינה מתמודדת עם המציאות החדשה, כשם שהיא ממשיכה לבקש בכל פעם את המאכל הטוב ביותר, כך היא מבקשת לצאת מן הבית מבלי להבין כי המציאות בחוץ אינה שלמה ובטוחה כלל וכלל.
ובכן, העשירה הכבודה, בת ואשת כהנים גדולים, יוצאת יחפה מביתה אל הרחוב מוכה הרעב. והנה, הרגל היחפה שהייתה מורגלת בריצוף נכבד או בשטיחים בכל מקום, אפילו ברחוב, נתקלת במציאות הקשה - באדמה החשופה. לא הרעב - האסון האובייקטיבי - הוא שהוביל למותה, אלא קושי המיוחד לה, כמי שפעלה תמיד בסביבה מוגנת. המפגש עם האדמה החשופה כולל מפגש עם גללי בהמות, עניין מצוי ברחובה של עיר בעת ההיא, ואפילו את השבר הזה היא אינה יכולה לסבול ומותה בא עליה "מחמת איסטניסותה" (כדברי רש"י על אתר). מי ששהתה כל חייה בבועה מוגנת, אינה יכולה לחיות במציאות, ובמציאות, יש לומר, גם גללי בהמות הם חלק מן הרחוב.
הגמרא מציעה גם סיבה אחרת למותה של מרתא:
יש אומרים גרוגרת של ר צדוק אכלה, ונאנסה ומתה. שכן ר צדוק ישב ארבעים שנים בתענית כדי שלא תחרב ירושלים, עד שכאשר היה אוכל דבר - היה נראה מבחוץ. כאשר היה בריא, היו מביאים לו גרוגרות, והוא היה מוצץ מימיהן וזורק אותן.
גם לפי גרסא זו נובע המוות מחמת עידון יתר, אך פה מודגש יותר הקשר שבין ההתנהגות המנותקת ובין חורבן המקדש. על פי הסיפור השני מרתא בת בייתוס מתה משום שאכלה מהגרוגרות של רבי צדוק. רבי צדוק מסמל את ההפך מהתעלמותה של ירושלים העשירה והשבעה מן החורבן המתקרב. הגורגרות המדוברות היו המאכל היחידי שיכל רבי צדוק לעכל בזמן תעניותיו המרובות, ומהן נשארו שאריות יבשות. בזמן הרעב אפילו עשירה כמרתא בת בייתוס ניסתה לאכול מגרוגרות אלו אלא שעידונה הרב הכריע אותה.
כל תעניותיו של רבי צדוק נועדו למנוע את החורבן. כלומר, משך ארבעים שנה יש בירושלים מי שמבחין בחשש מפני החורבן הקרב, אלא שכמו הנביאים הקדמונים גם הוא מצוי לבדו מול עיר אשר אינה מסוגלת, או אינה רוצה, להקשיב ולהפנים. כשמרתא בת בייתוס טועמת מאותן גרוגרות היא לא רק נחשפת למאכל מבאיש ומאד בלתי נעים - היא נחשפת לחורבן המאיים על העיר המקדש, חורבן ממנו התעלמה בהצלחה כל זמן שהייתה לכודה בבועתה. מוצבות פה שתי דמויות מנוגדות בתכלית - האחד הוא רבי צדוק שחזה את החורבן והשנייה היא מרתא שגם בעת הרעב הגדול עודנה שרויה באשליה.
בסופו של הסיפור מרתא מפוררת בידיה את דרך חייה:
כאשר מתה, הוציאה כל כספה וזהבה וזרקה אותו בשוק, אמרה: למה אני צריכה אותו. ועל זה נאמר: "כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ".
מרתא חיה בעולם שבו "הכסף יענה את הכול", אך מה שהיה מקור של כוח וביטחון, כבר אינו יכול לשמש כזה בזמן רעב. הכסף שאיפשר את ההסתגרות ואת ההתרחקות מן הרחוב, כעת מושלך בלא חפץ אל אותו רחוב עצמו. הצגת אובדן ערך הכסף כקשור לחטא, ולא רק כסימן לחורבן, יכולה להיות מובנת לאור הפסוק שמביאה הגמרא:
כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ כִּי מִכְשׁוֹל עֲוֹנָם הָיָה (יחזקאל ז, י"ט).
לא רק שלכסף אין ערך, לא רק שאין הוא יכול להציל את הרעבים בירושלים - הכסף הוא המכשול והעוון. עשירי ירושלים, המסוגרים בבתים מבלי לדעת את המציאות ברחוב, אשמים בחורבן. העושר היתר של מעמד הכהנים והעשירים הוביל אותם להתנהגות מסואבת, שגם אם אינה כוללת חטאים מובהקים, היא פושעת בהתעלמותה מן המציאות הדתית והחברתית. עושרה של מרתא בת בייתוס שימש אותה לטוב - למינוי כהן גדול הגון ולהליכה לבית המקדש ביום הכיפורים. למרות זאת, מי שאינו יכול להניח את רגלו על אדמת ירושלים, יש לו חלק בחורבנה הנורא.
הרב בני קלמנזון הוא ראש ישיבת עתניאל. המאמר הוא עיבוד של פרק מתוך הספר "על מה אבדה הארץ" - עיונים באגדות החורבן, שיצא לאור זה עתה בהוצאת "גילוי" של ישיבת עתניאל