חינוך מול רבנות

השבוע צדה את עיני ידיעה בעיתונות ובאינטרנט תחת הכותרת: "חיילים דתיים יחויבו לשמוע זמרת נשים". מסתבר כי סוגיא זו מפעפעת מתחת לפני השטח זמן רב, והיא תולדה של ריבוי הכיפות בצבא, בכל היחידות. הרמטכ"ל נדרש להכריע בין עמדת הרבנות הצבאית הגורסת "שיש למצוא דרך לפתרון הבעיה על ידי שחרור החיילים הדתיים מכל הטקס, או מחלק ממנו כשיציאתם אינה מופגנת, או באמצעות שינוי תכני הטקס עצמו". הכרעתו נדרשה מול עמדת חיל החינוך שביקשה לכפות על החיילים הדתיים נוכחות, בערבי יחידה ובטקסים, גם בעת שירת הזמרת.

כאמור, הרמטכ"ל צידד בעמדת חיל החינוך בהסתייגות קלה: "אירועים יחידתיים הכוללים שירה הם פעילות צבאית לכל דבר, ועל כן חלה חובה על חיילי היחידה להשתתף בה. אי השתתפותם של החיילים הדתיים או יציאתם פוגעת בלכידות היחידה". עצתו לחיילים היא "מי שחש כי אופי הדברים המתרחשים על הבמה אינו תואם את אמונתו, אינו מחויב במבט ישיר או בהשתתפות פעילה" (כלומר, יסובב ראשו או יאטום אזניו). מאידך, הוא פונה למפקדים מארגני האירוע: "לתכנן פעילות משולבת ומגבשת המתיישבת עם אמונותיהם של כלל חיילי היחידה".

יש לשער כי ויכוח זה הינו הד למחלוקות הצצות מדי פעם בין הרבנות הצבאית לחיל החינוך על אופי משימת 'התרבות הצה"לית' ועל ערכיה: מהי דמות השבת ביחידות, תכני הרצאות ומאגר מרצים, דפי מוראל ורוח לוחמים, העדפות אתרי סיורים וכד'.

יתכן ומותר (צילום: דובר צהל)

בניגוד לכל הדוגמאות הללו, שאלת הזמר הנשי משיקה לאיסור הלכתי ישיר בדבר "קול באשה", ומכאן חידודה. ואעפי"כ אני נוטה ל...עמדת הרמטכ"ל! ואבהיר עמדתי לאחר העיון.

'השילוב הראוי' - הרע בצמצומו

בצה"ל קיימת 'פקודת השילוב הראוי', המסדירה את נושא שירותם של חיילים דתיים במחיצתן של בנות-חיילות. לרב הצבאי הראשי, תא"ל הרב אביחי רונצקי, חלק נכבד במסמך זה, ויש אומרים כי למסמך זה חלק נכבד לכהונתו. פקודה זו כוללת סעיפים הנוגעים לתרבות, והנה חלק מהם:

בכל סרטי ההדרכה וההסברה המופקים, נרכשים או מופצים ע"י צה"ל לא ישולבו אלמנטים או רמיזות העשויים לפגוע ברגשות חיילים או חיילות.

חיילים/חיילות אשר השתתפותם בנופש משותף לנשים וגברים נוגדת את אמונתם ואורח חייהם, ישוחררו תוך תכנון פעילות אלטרנטיבית לחיילים אלו.

מיגוון האמנים המוקצה ליחידות המילואים בערב יחידה יאפשר מימוש גם ביחידות בהן משרתים מספר רב של חיילים דתיים.

בהנחיות אלו אין פתרון לחיילים דתיים 'מעטים בין רבים', ואני מציע להם לפתור את הבעיה ברמה המקומית ולא להניף דגלי מלחמה. חבל מאד יהיה אם נביאי זעם או הלכה יחצו את היריעה הצבאית לשנים קרעים... גם בחיים האזרחיים מי שמשתלב במדע, בכלכלה, במינהל, בתרבות, בתקשורת ובעצם בכל מקום - חייב לספוג התמודדויות בתחום הצניעות והבינ-מיניות.  

"נעשית לו כהיתר"

ונחזור לזמרת הנשים; אודה ולא אבוש, רבים במחננו, ואנכי בכללם, אינם יוצאים בהפגנתיות, ואף לא בחשאי, כאשר באירוע ציבורי מזדמנת להם שירת נשים. רבנים רבים נוכחו בטקסים לאומיים וציבוריים ולא הרעימו בקולם מול קולן. בחברה המעורבת בה שרוי הציבור הדתי-לאומי מסתפקים ב'הסבת הראש', כעצת רמטכ"ל, או בעצת התורה למחנה הצבא: "ויתד תהא לך על אזניך" (דברים כג,יד) וכפרשנות חז"ל:  "מפני מה אצבעותיו של אדם משופות כיתדות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו" (כתובות ה,ב).

ועוד ייאמר; מסוגית הגמרא (סוטה מח,א) העוסקת בזמרת נשים למדנו כלל הלכתי רב משמעות: יש "סדר קדימויות" בהעדפת הרע במיעוטו ("לבטולי הא מקמי הא"). יש שהצביעו על 'קולות הלכתיות' במקהלת נשים או 'זמר דואלי' (בניגוד לסוליסטית). דומה כי יש עוד הרבה מה להקדים ולשפר בתחום (אי)הצניעות במחנה צבא ולא רק בהקשר הדו-מיני. ניבול הפה, למשל, פוסטרים ועיתונות 'מלוכלכת', ועוד.

המשפט המסיים את המאמר הוא מסוייג, אך יש בו טעם למצבי דיעבד: "בימינו, שאנשים רבים רגילים בשמיעת קול אשה מוקלט (טלוויזיה ורדיו, דיסקים וקלטות), יתכן ומותר לאנשים אלו לשמוע קול זמרת אשה, שהרי הם רגילים בו".

הכותב הוא ראש מכון צומת, הרשימה עתידה להתפרסם בשבת הקרובה בגליון שבת בשבתו