הרב כמורה הלכה

נתחיל את דברנו בסיפור שיש בו גם דבר תורה מענייני דיומא. התוספות במסכת מנחות מביאים שני דינים בשמו של "בעל הלכות גדולות", להלן בה"ג, אחד מהגאונים ששמו לא ידוע לנו:

א. אדם ששכח לספור ספירת העומר בלילה יכול לספור ביום (מסתבר שמדובר שיכול לספור אף בברכה לדעה זו, על אף שגם זה אינו פשוט).

ב. אדם שפספס יום בספירת העומר איננו יכול להמשיך לספור (הטעם לדעה זו הוא, שצריך "תמימות").

התוספות חולקים על בה"ג בשני הדינים, וסוברים שניתן לספור ספירת העומר רק בלילה, ושאדם שפספס יום אחד (או יותר) יכול להמשיך לספור כרגיל (בברכה).

כפי שכל אחד שלמד "דינים" בכיתה ג ומעלה יודע, ההלכה המקובלת היא שעושים מעין פשרה בין דעת תוס לדעת בה"ג, כך שאדם שלא ספר בלילה יספור ביום אך בלי ברכה, ואדם שפספס יום אחד ימשיך לספור אך בלי ברכה.

הרבנים האלה תחמנים...

השתתפתי פעם בשיעור בו הרב, רב עיר במרכז הארץ, הסביר את מה שהבאנו לעיל לקבוצת בעלי-בתים. ואז הוא הוסיף שאם יש סיבה מסוימת לא לקבל את דעת בה"ג, אזי נפסוק להלכה כשיטת התוספות. לדוגמא, הסביר הרב, אם רב בית הכנסת שכח לספור ספירת העומר יום אחד והמנהג הוא שהרב הוא הסופר בקול רם, אזי כיוון שהרב מן הסתם מתבייש שכל הקהל ידעו שהוא פספס יום אחד, יש כאן סיבה טובה (כבוד הבריות) להעדיף את שיטת התוספות והרב יוכל להמשיך לספור בברכה (ראה שו"ת שבט הלוי ח"ג צ"ו).

למשמע דברי הרב, העיר אחד המשתתפים: "וואי, הרבנים האלה תחמנים...".

אני מניח שהרב הגיב לדברי המעיר בשיעור, אך מבחינתי השיעור הסתיים במשפט הממצה והפשוט: "וואי, הרבנים האלה תחמנים", ומאז הוא מלווה אותי.

יש פרוטקציות לחברי מועדון? (צילום: tgraham-cc-by-sa)

אחד התפקידים הבולטים ביותר של הרב הוא להורות הלכה לבני הקהילה. מאחד מרבותי שמעתי פעם, שהפונקציה החשובה ביותר שהרב ממלא בקהילה היא "שיחות שביל". כלומר, אדם מהקהילה פוגש את הרב בשביל בדרך לבית הכנסת ונזכר באירוע שהיה לו יום או יומיים לפני כן ומתייעץ ברב אם הוא נהג כשורה או לא. אדם נוסף שבמקרה גם כן עובר בשביל בדרך לבית הכנסת או מבית הכנסת, שומע את השיחה ולומד או גם כן משתף באירוע דומה שהתרחש בביתו, וכך בשיחה של שתי דקות מהאוטו לבית הכנסת הרב הספיק להורות הלכה למספר חברים מהקהילה.

לאחרונה סיפר לי אדם שפעם אחת הוא בישל בטעות טרף באחד הסירים בבית. הסיר היה מאד יקר והוא התקשר בבהילות לרב וסיפר לו את סיפור המעשה. הרב אמר לו: תשמע, הסיר שלך הוא טרף. האדם, מתוך בהילותו על ממונו, ענה לרב: בשביל להגיד שהסיר טרף אני לא צריך אותך. התקשרתי אליך כדי שתמצא לי פתרון. הרב שתק לכמה רגעים ואמר: תן לי לחשוב על זה קצת ואני אחזור אליך. כעבור כשעה הרב חזר עם הפתרון.

האם הרב הזה הוא תחמן? האם הרב מהסיפור שאיתו פתחנו תחמן? האם כל הרבנים תחמנים?

לא תחמן, תמרן!

אישית אני מעדיף את הפועל תמרן על פני תחמן. אני רואה בתפקיד הרב כמורה הלכה, כאדם שפרוסה לפניו מפת דרכים, ויש בידו מבחר אפשרויות לעבור את הדרך. הוא יודע מניין הוא יוצא ולאן הוא צריך להגיע, והתפקיד שלו זה לתמרן בין האפשרויות השונות על מנת לעבור את הדרך באופן הפשוט ביותר. ברור, שככל שהוא יכיר היטב את הדרכים השונות, את תוואי הדרך ואת אמצעי התחבורה השונים העומדים לרשותו, יהיה לו קל יותר לתמרן ולמצוא מעבר פשוט ובטוח.

המשל הוא פשוט, הנמשל קצת פחות. על פי מה קובע הרב מהי נקודת המוצא ומהי נקודת היעד? זו שאלה גדולה שלחלוטין לא קל לענות עליה, אך מה שאני כן יכול לומר, שלפעמים הדברים מגיעים לקיצוניות כזאת שלאדם המתבונן מהצד אכן נראה שיש כאן תחמון ולא תמרון. כדי לעמוד על עומקם של דברים, אני ממליץ לקוראים להאזין להרצאתו של הרב משה לוונטל, מחבר הספר "שררה שהיא עבדות" על עבודת הרבנות, וכן מומלץ לראות את דבריו של ד"ר נדב שנרב באשכול הזה.

כדי להתחיל לכתוב על נושא הרבנות יש צורך להקדים הקדמות, מבואות והתנצלויות. החלטתי שעדיף לא לפתוח ברשימה הראשונה באותן הקדמות והתנצלויות, אלא לתת לקורא לטעום קצת מהכיוון בו נצעד. אך ברשימה הבאה לא יהיה מנוס מאשר להתחיל מבראשית. נתראה שם.

הכותב הינו בעל הבלוג רב צעיר.