חלומות של אתמול

ולפעמים אתה מקיץ מחלומותיך. מקץ שנתיים, מקץ עשור או בקץ הנערוּת.

אולי אתה גבר בערך בן ארבעים. אולי כבר נשאת אישה. אולי כבר הולדת ילדים. ויום אחד אתה מקיץ מחלומותיך ומגלה שהם התגשמו.

אחד לאחד. אתה חי אותם. הנה האלומות המשתחוות לאלומתך בשדה. הנה הכוכבים הכורעים לרגליך. כמה מלאים חייך. כמה מוגשמים.

אז למה אתה לא מפסיק לבכות?

אבא לא אוהב לדבר על הילדוּת שלו. על מה שהיה שמה. "מנשה," הוא אומר. "מה זה כבר משנה. מה שהיה היה. שכחתי הכל. אתה באת והשכחת ממני את כל הרוע שהיה שם." וכשהייתי שואל: "איזה רוע?" הוא היה נאטם.

אבל כשבאו האנשים פתאום ראיתי איך בפרצוף שלו נע שריר קטן של זיכרון. ואני הבנתי שסוף סוף יש כאן הזדמנות לקצת מידע עליו. על אבא שלי. האיש הכי חזק במצרים. משנה למלך. זה שיש לו הכל. ורק היסטוריה אין לו. זה שהעבר שלו שקע בתהומות הנשייה. זה שבבחירה אחת מנע גם ממני ומאחי עבר וביקש לברוא אותנו בדמותה של ארץ חדשה. כאילו נולדנו מן הים. בלי סבא וסבתא; בלי דודים. רק אבא אמא מנשה ואפרים. עבד עברי שעלה לגדולה; בת כהן און שניתנה לו ושני בנים.

כשבאו האנשים והוא ביקש שאהיה מליץ אמרתי: "אבל אבא, עברית אתה יודע. לשם מה לך מליץ." והוא אמר: "מנשה. אני מבין את השפה אבל לדבר אני לא מוכן." ואני שכבר הייתי להוט למידע המשכתי ללחוץ ושאלתי: "אבל למה?"

ופתאום משהו בו כאילו נזכר. "למה? למה אני לא מוכן לדבר בשפה הזאת? השפה שהפעם האחרונה שהשתמשתי בה היה כשהתחננתי לפניהם, כשהתחבטתי לפני רגלו של כל אחד ואחד מהם. השפה בה צעקתי אחי אל תמסרו אותי בידי אכזרים. השפה בה ביקשתי לעורר בליבם רחמים עלי. לא מנשה. אני לא אדבר. דבר אתה עימם. אני אקשיב."

הם לא זיהו אותו (צילום: גוסטוב דורה)

יותר מעשרים שנה. בהתחלה עוד הייתי חושב עליהם. מדמיין שיבואו. חושב איך יהיה לפגוש אותם. מצפה להתנצלות שלהם. אחר כך התייאשתי ושכחתי. אבל כשהגיעו עשרה פתקים שונים משומרי העיר עם שמות בני יעקב רוחי החלה להיפעם. את ראובן בקושי זיהיתי. עשרים שנה. ראשו היה לבן כולו. הם כולם זקנו. משכתי את מצנפתי על פניי. אבל לא היה בכך צורך. הם לא הכירו אותי. הם לא שיערו בנפשם שנשארתי בחיים. כמה חיכיתי שיבואו כמה רציתי שיהיו כאן, ישתחוו. יאשימו זה את זה במה שעשו לי וכעת כשכל זה קורה אני כבר לא רוצה את זה. אני רוצה את בנימין. רק ככה החלום יהיה שלם.

אז קודם כל לקחתי את שמעון. כי הוא הכי חזק והכי מסוכן. ואז שלחתי אותם להביא לי את אחי.

אני חושבת שיש שני סוגים של אנשים אלו שחולמים ואלו שעושים. אני התחתנתי עם הסוג השני. התחתנתי עם איש מצליח. עוד לפני שהיה לו משהו משלו. אפילו כשהיה עבד. כל דבר שהוא נגע בו הצליח. ככה גם בבית האסורים. וככה עכשיו כשהוא האיש הכי חשוב במצרים. "בּלעדי" הוא אומר. "האלוקים מצליח בעדי." אבל אני חושבת שצריך אופי מיוחד כדי שדווקא אותך האלוקים יצליח.

רק שמרגע שהגיעו האנשים הללו הכל השתנה. בלילות הוא מדבר מתוך שנתו. חולם חלומות בשפת העברים. לעיתים הוא מקיץ בצעקה: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.".

וכשאני שואלת ממנו ספר לי חלומך. הוא משיב: "אני כבר לא מספר יותר חלומות. לאף אחד."

הוא כבר לא אותו האיש. מידי פעם הוא מחניק בכי. וכשהוא רואה שאני לא יכולה יותר ככה. הוא לוחש לי: "הם יחזרו, אסנת. הם יחזרו עם אחיהם הקטון. ואז הכל ייגמר."

כשראיתי את בנימין בכיתי. אחי בא. אחר כך, אחרי שרחצתי את הפנים פתאום הבנתי. זה לא נגמר. כל האלומות משתחוות לאלומתי. אחד עשר כוכבים משתחווים לי. אבל איפה השמש והירח? פתאום זה צילצל לי באוזן כל כך חי. "הבא נבוא אני ואמך ואחיך ?" באותו רגע החלטתי. בנימין ישאר כאן איתי. והם ילכו להביא לי את אבא. אני כבר לא כועס. גם את ההתנצלות שלהם אני כבר לא מחפש. אני רק רוצה להביט באבא ולומר לו: "תראה, לפעמים חלומות מתגשמים."

לפעמים אתה חוזר לאותם מקומות בהם היית פעם. כשהרגשת כל כך נוכרי ומנוכר. אתה אחר היום. גדול יותר. חזק יותר. שוב אינך אותו ילד קטן ומפוחד. כל הלועגים לך יאלצו לכרוע לרגליך בהכנעה. אבל כל זה לא מספיק לך. לא את הכרתם אתה מחפש.

תמיד. לכל אחד יש מישהו אחד שרק את הכרתו אנחנו באמת מחפשים. שרק כשהוא יכיר אנחנו נחדל להתנכר. שרק כשהוא יכיר אנחנו נחדל להסב את פנינו ולבכות

"חלומות של אתמול הם שלהבות נרעדות

לא יכול כל החושך לכבות

אל תסב את פניך אתה מלא דברים כמוסים

אל תגיף את התריסים.

חפש בין המילים."

(חלומות/ רחל שפירא)