מה זה בכלל חמץ?

מהו חמץ
כל אחד מחמשת מיני דגן (חיטה, כוסמין, שעורה, שיבולת שועל, שיפון) שבא במגע עם מים, לאחר שנתלש מן הקרקע ושהה מעל שמונה עשרה דקות ללא לישה. גם המאכלים והמשקאות הנעשים ממינים אלה (בירה, שמרים, ויסקי, עוגיות, ופלים וכו') הם חמץ.

איסור חמץ
החמץ נאסר בכמה צורות: איסור אכילה, איסור ראיה, איסור שהמצאות ברשותו של האדם ואיסור הנאה. כדי שלא ישהה אדם חמץ בפסח ברשותו - עליו למוכרו לגוי. אם עבר הפסח, והחמץ נותר ברשותו - נאסר החמץ באכילה ובהנאה אפילו לאחר הפסח. חמץ זה מוגדר כ"חמץ שעבר עליו הפסח".

ביטול החמץ
את החמץ אפשר לבטל ולהוציאו מרשותנו, בשלוש דרכים:
1. בביעורו מן העולם בשרפה, וזאת לאחר בדיקה יסודית בכל חלקי הבית.
2. בביטול בליבו והפקרתו מתוך גילוי רצון שאינו מעוניין עוד בחמץ.
3. במכירתו לנוכרי.

כיום מקפידים לבטל את החמץ בכל שלוש הדרכים

מכירת חמץ
כיוון שהחמץ בפסח אסור באכילה ואסור להשאירו ברשות ישראל בפסח, הנהיגו חכמים, שיש למכור אותו לנוכרי ואז אף אם יראה חמץ בפסח קבעו חכמינו: "שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של נוכרי ושל הפקר" (פסחים ה,י). לכן אדם, שברשותו מלאי חמץ, שביעורו גורם הפסד מרובה, או אם ברשותו תערובת חמץ, הוא יכול למכור את החמץ לנוכרי. בארץ, הרבנות המקומית מוכרת את החמץ לנוכרי לכל ימי הפסח. תוקפה של המכירה הזאת כמו כל תוקף משפטי: הנוכרי משלם עבור החמץ שהועבר אליו, ואף מתחיב לשוב ולמוכרו בתום ימי הפסח לבעליו הקודמים.

את המכירה עושה כל יהודי שיש ברשותו שיירי תערובת חמץ. הוא חותם על כתב הרשאה הנמצא בידי הרב המקומי ומציין את הכתובת ואת המקום, שבו החמץ נמצא. ובזאת הוא מסמיך את הרב להוציא את החמץ מרשותו ולמוכרו לנוכרי. כיון שאיסור החמץ חמור ביותר, הכל מדקדקין למכור את החמץ, אפילו אם אין ברשותם חמץ ממש, שמא, חלילה, אבד ברשותם חמץ, שאין יודעים עליו, או מצוי בין התרופות והמשקאות שבבית.