שירת האזינו כוללת את כל ההיסטוריה מתחילתה ועד סופה, את הגלוי ואת הגנוז. בהקדמה לשירה זו ומצוות כתיבתה מופיעה כבר בסוף פרשת וילך בתיאור תמוה של "וקם העם הזה וזנה", והרי היה צריך להיות כתוב "ויפול העם הזה וזנה"?! אלא כפי שאנו רואים בשירת האזינו עצמה ישנה לעם הזה תכונה מיוחדת, שרק כאשר יקום ויהיה בארצו בטוב לו, אז "יטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו". ותגובתו של הקב"ה בשירה הינה בדיוק כמו בהקדמתה "וירא ד' וינאץ . . . אסתירה פני מהם" – "וחרה אפי בו והסתרתי פני מהם".
ובתוך פסוקי ההקדמה מופיע הציווי של כתיבת השירה "ועתה כיתבו לכם את השירה הזאת". ואע"פ ששירת האזינו מופיעה מיד בסמיכות הבינו חז"ל שמצווה זו מוסבת על כתיבת ספר תורה ולא על שירת האזינו. ואמנם אין מצוה מתאימה יותר לחתום את תרי"ב המצוות עשה ולא תעשה ולכלול הכל, ובכל זאת, קשה מדוע למדו חז"ל מצות כתיבת ספר תורה מפס' זה הנראה לכאורה בפשטות עוסק בשירת האזינו כמאמר רוב הפרשנים על אתר.
וקשה לא רק על חז"ל אלא נראה כי משה רבינו בעצמו הבין שהשירה הזו משמעה כתיבת התורה כולה שהרי הוא כתב "את השירה הזאת ביום ההוא" ובהמשך הפס' משנה התורה ואומרת שכילה לכתוב "את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם" – היאך הופכת השירה להיות התורה כולה? וכן בסוף השירה כאשר מסכם משה בשנית את כל הדברים "ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה . . . לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת". אם כן מה כילה משה לדבר אל כל ישראל, את שירת האזינו או את התורה הזאת?
הרמב"ם בהלכות ספר תורה מונה את המצוה לכתוב ספר תורה שיש בה שירה זו. ומדוע צריך לכתוב ספר תורה שלם אם העיקר הוא שירת האזינו? ואומר הרמב"ם שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות. וקשה והרי אנו מוצאים פרשיות רבות הנכתבות בפני עצמן כמזוזה ותפילין וכד'.
ונראה שבכוונה חיברה התורה בין כתיבת כל התורה לכתיבת שירת האזינו הכוללת הכל. ופותחת השירה כמו ספר בראשית בשמים וארץ ומבקשת "זכר ימות עולם" מראשית ההיסתוריה דרך כל הדורות עד לימים בהם "יקום ד' עבדיו וכיפר אדמתו עמו". ואומר הרמב"ן ששירת האזינו היא כשטר עדות שנעשה הרעות ונוכל ולא יכרית הקב"ה את עם ישראל.
בסיום התורה, לא בשכר ועונש עוסקים אלא בעדות "וענתה השירה הזאת לפניו לעד" למה שעתיד לקרות לאחר כל הנפילות והתוכחות ועיתות המשבר והמצוק ובכ"ז מובטחים אנו כי "נצח ישראל לא ישקר" ולא תשכח תורה מפי זרעו [ומובטחים אנו בהכרחיות הגאולה העתידה והתשובה השלימה].
וכך חותמת שירת האזינו ב"וכיפר אדמתו עמו", כלומר לשון פיוס כמופיע במנחתו של יעקב לעשיו "אולי אכפרה פניו". כלומר, גאולת העולם תגיע כשיהיה פיוס ושלום בין אדם לאדמה ככלל ובין עם ישראל לאדמתו בפרט.
שהרי זה היה כל מהותו של אדם הראשון שנוצר מכיון ש"ואדם אין לעבוד את האדמה". בכך נבחן האדם מאז ומעולם. זהו תפקידו בעולם להיות קשור לאדמה ולחבר שמים וארץ בתפילה לשמים למטר השמים שיכשיר את האדמה לתת פירותיה. בחטאו נפגמה ההרמוניה בין האדם לאדמה ו"ארורה האדמה" בעבורו ולכן רק בהשבת ההרמוניה בינו לבינה יושלם התיקון.
ואמנם בתחילה היה ניסיון ליצור פיוס זה ברמה אוניברסלית בנח עליו נאמר "זה ינחמנו . . . מן האדמה אשר אררה ד'" ואולם גם נסיון זה נכשל כאשר החל "נח איש האדמה ויטע כרם" והאדמה הגיבה לו והוא פספס את התיקון ונפל. ואז עוד עשרה דורות עוברים ומגיעים לדור הפלגה המכעיס ומאבד כל קשר עם אלוקיו והאדמה. ובהולדת אברהם עובר נסיון התיקון מהפן האוניברסלי לפן הלאומי ובעשותם מצוות ד' ירד מטר והאדמה תתן יבולה ואם לאו – לא.
מהלך הפרדה זה מתארת שירת האזינו באמרה "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם" ומכאן צריכים לכפר לא סתם בין אדם לאדמה אלא בין עם לאדמתו. לימוד זה צריך להבין לא רק העולם כולו אלא בעיקר עם ישראל בעצמו כי שני תפקידים יש לו אחד הפונה לחוץ להיותו אור לגויים; ואחד, הלאומי, הפנימי, הדורש שמירה על ייחודו וזהותו. ואילו בכל פעם שיחזור לעצמו ישכח את תפקידו השני ויתרכז בזה הראשון ויקח וייבא מהעמים ויפגע בזהותו הלא מספיק מגובשת ורק אז יבין "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ואיך יזכר? כי "ענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". לא מפיו לא תשכח, כי יכול להיות מצב של דור מסויים עיקש ופתלתול ואולם מפי הבנים, מפי זרעו לא תשכח ובמקודם או במאוחר ישובו.
וזו הסיבה לכך ששירה זו היא המקור לחיוב לכתיבת ספר תורה. שירה זו היא אזהרה הכוללת בתוכה את כל שעתיד לקרות במידה וחלילה "ישמן ישורון ויבעט" ומה הדבר שיכול למנוע שדבר זה יקרה? כל תרי"ב המצוות הנמצאות לפניה, התורה המחברת את כל ישראל.
שירה זו אינה ככל הפרשיות האחרות המבקשות להזכיר מצוה או עניין ספציפי. אלא כלולה בה עדות שמים וארץ ויש בה הכל ורק בחיבור כל הפרטים למכלול הכללי ב"וכיפר אדמתו עמו בגאולה השלימה טמונה הצלחתם של ישראל.