הדלקת נרות המנורה ונרות חנוכה

מצוות הדלקת נרות חנוכה קשורה מכמה היבטים הלכתיים להדלקת נרות המקדש. בעיון זה נעמוד על ההיבטים ההלכתיים וננסה לברר גם את המשמעות הרוחנית של השוואה זו.

חדשות כיפה נתנאל בוקס 07/12/06 00:00 טז בכסלו התשסז

חנוכת המשכן וחנוכת חשמונאי

"וידבר ה אל משה לאמר. דבר אל אהרון ואמרת אליו, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

כך מתחילה פרשת בהעלותך. וידועה שאלת רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים?" רש"י עונה שכשאהרון ראה שלא השתתף בחנוכת הנשיאים כשהקימו את המשכן, חלשה דעתו וה אמר לו: "חייך! שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".

דברי רש"י המפורסמים אינם פשוטים כלל, ושואל הרמב"ן:

"ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות ולא נחמו בקטורת בקר וערב... ובכל הקרבנות... ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בו... ועוד... והלא קרבנו גדול משל נשיאים?!".

כלומר, הרמב"ן לא מבין מדוע הקב"ה בחר דווקא במצוות המנורה כדי לנחם את אהרון ולא במצווה אחרת. בנוסף לכך, אהרון הקריב קרבנות רבים בכל שמונת ימי המילואים, אז מה בדיוק מפריע לו? הרמב"ן עונה על שאלות אלה בהסברים שונים ובסוף מביא גרסא שונה למדרש וגם מסביר אותה:

"וראיתי עוד...אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לאהרון אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן. הקרבנות, כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין אבל הנרות - לעולם אל מול פני המנורה יאירו...והנה דבר ידוע ששאין בית המקדש קיים הקרבנות בטלין מפני חרבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו...".

המדרש אומר שהנרות יאירו לעולם והרמב"ן מסביר שמדובר בנרות חנוכה, זאת אומרת שנרות חנוכה הן המשך של מצוות הדלקת המנורה. הרעיון שמצוות הדלקת נרות חנוכה קשורה להדלקת המנורה הוא לא רק רעיון המופיע באגדה אלא הוא מתבטא גם בתוך עולם ההלכה, ולהלן נדגים זאת במספר דוגמאות:

ברכת המצווה

דוגמא אחת לכך שמצוות הדלקת נרות חנוכה היא המשך של מצוות הדלקת המנורה מופיעה בדברי הראב"ד (הל ברכות פי"א, הט"ז) שמנסה להסביר למה מברכים "להדליק נר של חנוכה" ולא "על הדלקת נר חנוכה", למרות שלפי דעתו על כל מצווה שחיובה הוא מדברי חכמים מברכים "על":

"מפני שזו הברכה הוקבעה על הנרות שבמקדש שהן של תורה...".

כלומר, הברכה שאנחנו מברכים על נרות חנוכה היא אותה ברכה (בניסוח שונה קצת) שהיו מברכים בהדלקת המנורה בבית המקדש. בנוסף, אנחנו מוצאים דיון בגמרא במסכת שבת (כב:) בשאלה האם המצווה בנר חנוכה היא להניח את הנרות במקום מסוים ("הנחה עושה מצווה") או שהמצווה היא להדליק את הנרות ("הדלקה עושה מצווה"). אנחנו פוסקים שהמצווה היא להדליק את הנרות, ורש"י מסביר את הדעה הזאת ואומר:

"המצווה של חנוכה תלויה בהדלקה...כדאשכחן (כמו שמצאנו) במנורה".

זאת אומרת שאת ההלכה של נר חנוכה אנחנו משווים להלכה של המנורה ומכאן אנחנו שוב רואים שהדלקת נרות חנוכה אינה "רק" מצווה פשוטה מדברי חכמים, אלא שיש קשר בינה לבין מצוות הדלקת המנורה שהיתה במקדש.

הדלקה בבית הכנסת

דוגמא אחרונה לקשר בין שתי המצוות אנחנו מוצאים בהלכות הקשורות להדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת, וכך אומר ה"טור" (סי תרע"א):

"ובבית הכנסת מניחה (מניח את החנוכיה) בדרום זכר למנורה שהייתה בדרום".

מכאן אנחנו רואים שגם בהדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת אנחנו עושים זכר למנורה.

זכר למקדש

בדרך כלל אנו רגילים לראות את נרות החנוכה כמצווה שהמטרה שלה היא לפרסם את הנס שהיה בבית המקדש, כאן ראינו שיש למצווה עוד משמעות חשובה. יש קשר בין מצוות הדלקת הנרות בימינו למצוות הדלקת נרות המנורה בבית המקדש. את הקשר הזה אפשר לתאר בשתי דרכים:

דרך ראשונה - מדובר במצווה שהיא זכר למנורה. כמו שאנחנו נוטלים לולב שבעה ימים (ולא רק יום אחד) זכר למקדש, כך גם במצוות נרות חנוכה יש צד שהוא זכר למקדש בכלל ולמנורה בפרט.


דרך שנייה - מצוות הדלקת נרות חנוכה היא היא ההמשך של הדלקת המנורה. כלומר, לא מדובר רק בדרך לזכור את מנורת המקדש, אלא כאשר אנחנו מדליקים את נרות החנוכה אנחנו מקיימים ברמה מסוימת, מדרבנן, את מצוות הדלקת המנורה. לא מדובר בזכר למנורה, אלא בהמשך קיומה של המצווה הזאת.


כמו שראינו למעלה נראה ברור שלגבי הנרות בבית הכנסת מדובר במנהג שהוא זכר למקדש, אבל לפחות לפי המדרש שהרמב"ן הביא אפשר לראות שנרות החנוכה הם המשך ישיר של נרות המנורה[1]:

"הקרבנות, כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין אבל הנרות - לעולם אל מול פני המנורה יאירו... אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו...".

שכינה בעם ישראל

מה זה אומר לנו?

במסכת שבת (כב:) מובא מדרש נהדר שמתאר את תפקידה של המנורה ומתחיל בשאלה למה הקב"ה צריך מנורה במקדש:

"וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו. אלא, עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל...".

תפקיד המנורה הוא להראות לכל העולם שהשכינה נמצאת בעם ישראל. איך המנורה תפקדה כעדות לדבר הזה? הגמרא מסבירה שהיה נר אחד, "נר מערבי", שבו הכהן היה מתחיל להדליק ובנר זה היה מסיים למלא את השמן, ורש"י מסביר:

"וכל זמן שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו (זהו) עדותה (העדות שהשכינה שורה בישראל)".

לאחר חורבן המקדש אין לנו עוד מנורה ונראה לכאורה שהשכינה עזבה. היו שחשבו שהקב"ה עזב את ישראל, שהוא ח"ו נטש את עמו. במצוות הדלקת נרות חנוכה חכמים באו להזכיר לנו שה נמצא בקרבנו גם בזמנים הקשים. יש מקום לקיים משהו ממצוות הדלקת המנורה גם בגלות, גם בחורבן, גם כשאנחנו לא רואים את ה. הסיבה לכך היא על מנת לזכור ש"עמו אנוכי בצרה", בכל מקום ובכל זמן אנחנו נמצאים תחת השגחתו של ה.

אחת ההלכות של חנוכה היא שאם יש שעה של סכנה, כמו למשל שהגוים אוסרים עלינו להדליק נרות, בכל זאת אנחנו מצווים להדליק נרות חנוכה. אלא, שבמקום להניח אותם במקום שכולם יכולים לראות, אנחנו מניחים אותם בבית, כך במסכת שבת (כא:):

"ובשעת הסכנה מניחה (את נר החנוכה) על שלחנו ודיו (ומספיק)".

היה אפשר לשאול: הרי אם אף אחד לא רואה את הנרות, למה צריך להדליק אותם בכלל, הרי אין כאן פרסום הנס? אבל חז"ל אומרים לנו, דווקא בזמן כזה, בזמן של סכנה יש חובה להדליק, אנחנו מפרסמים את הנס לעצמינו ומזכירים לעצמנו: "שהשכינה שורה בישראל".

בתוך הבית עצמו אנחנו זקוקים לחיזוק ולתזכורת שגם כשלא רואים זאת, אנחנו מאמינים ובטוחים שה רואה את הצרות וישלח ישועה קרובה.

בנוסף לרעיון הזה, מכך שחז"ל ציוו להמשיך את הדלקת המנורה בבית של כל אחד, אנחנו יכולים ללמוד דבר נוסף. בפרשת תרומה הקב"ה מצווה את משה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ידוע שפסוק זה הוא קשה, שהרי היה צריך להיות כתוב: "ושכנתי בתוכו", בתוך הבית עצמו והתשובה ידועה שהמטרה היא שהשכינה תשרה בתוך כל עם ישראל ולא רק בבית המקדש.

בכך שכל בית ובית מצווה להדליק נרות שהם המשך למנורת המקדש, חז"ל הודיעו שרעיון זה שייך גם כאשר בית המקדש אינו עומד על תלו. כל בית ובית ראוי הוא לכך שתשרה בו שכינה ואנחנו מפרסמים ומראים לעצמנו את הדבר הזה בהדלקת הנרות איש וביתו.



[1] יש לרעיון זה עוד ראיות רבות, לדוגמא: עיין בבעל המאור במסת שבת, ט ע"א בדפי הרי"ף ובב"ח או"ח סימן תרע"א ד"ה "ומ"ש ונ"ל דאפילו הרחיקם".