פתיחה
"א"ר סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הדא הוא דכתיב (=זה מה שנאמר) 'חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו'.
חסד אומר: יברא, שהוא גומל חסדים; ואמת אומר: אל יברא, שכולו שקרים; צדק אומר: יברא, שהוא עושה צדקות; שלום אומר: אל יברא, דכוליה קטטה.
מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב 'ותשלך אמת ארצה'.
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב 'אמת מארץ תצמח' ".
הגיע היום השישי, והקב"ה מתחיל לדון בבריאת האדם. מיד מתחילה מריבה בין המלאכים לפני כסא הכבוד: אלו אומרים שכדאי לברוא, ואלו אומרים שלא. ומתחילים לשקול - האם הרווח גדול מההפסד, האם הסיכון שווה את הרווח? באופן בלתי צפוי, הדעות שקולות, והקב"ה משליך את אחת הדעות אל הארץ - את האמת - כדי להקל על ההכרעה. הדרך עכשיו סלולה, והקב"ה בורא את האדם. המדרש לא מסביר לנו למה הקב"ה הכריע במקום בו הדעות היו שקולות, ומדוע נצרך להם מלכתחילה. זה נשאר בגדר מיסתורין.
כאילו ידע המדרש שאת המסקנה שלו לא נוכל לקבל, המדרש מסביר לנו כיצד האמת ניצלה. האמת לא נשארת קבורה בארץ, והקב"ה, בשל חשיבותה, מצמיח אותה מהארץ.
חסד, אמת, צדק ושלום
הפסוקים שבונים את המדרש הזה נמצאים בתהלים (פ"ה) - מזמור שמתאר בקשה למחילה על חטאים. המזמור מבקש מהקב"ה להחזיר עטרה ליושנה: לשכון מחדש בישראל ולקבץ שוב את בני ישראל ולהופכם לעם:
"למנצח לבני קרח מזמור: רצית ה' ארצך, שבת שבית יעקב: נשאת עוון עמך, כסית כל חטאתם סלה: אספת כל עברתך, השיבות מחרון אפך".
בפסוק י"א אומר המשורר:
"חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו".
פשט הפסוק הוא, שסוף כל סוף, לכשנקבל מחילה מהקב"ה - חסד ואמת יפגשו ויתחברו, וכך גם הצדק והשלום. מעניין לשים לב שמה שבמזמור נראה כמפגש של חברים, מתואר במדרש כמפגש של יריבים. אולי זאת הסיבה שהמזמור מפגיש ביניהם - כי הם היו יריבים, כי יש סתירה מסוימת ביניהם שאנו מקווים שהקב"ה יוכל ליישב.
מה פשר היריבות הזאת, מדוע דווקא בא הצדק נגד השלום, והאמת נגד החסד?
במידה מסוימת, הטענות של כל אחד מהזוגות האלה מייצג את ההפך הגמור של טענת חבירו:
החסד טוען שהאדם עושה חסדים, שלאדם יש רצון לוותר ולעשות למען אחרים. הרבה פעמים, היכולת לעשות חסד קשורה בד בבד ביכולת לשקר. לעשות חסד, לעשות דבר שהוא לפנים משורת הדין, דורש מהאדם לוותר לפעמים על מה שמגיע לו ולהסתכל לא על המציאות כפי שהיא, אלא על המציאות כפי שהוא היה רוצה שהיא תיראה. מדובר הרבה פעמים בשקר - בין אם מדובר בדברי ניחומים שיש בהם רק חצי אמת, או בעזרה לאדם שלא בהכרח מגיע לו. אפילו החסידים הכי גדולים עלולים לשקר, לוותר למי שבאמת לא מגיע לו, לעשות את המעשה הנכון בזמן הלא נכון, ובסופו של דבר להתעלם מהאמת המוחלטת למען הטוב הכללי.
האמת מזהירה מפני סכנה כזאת. 'האדם שקרן', אומרת האמת, אם היום הוא עושה חסד ומוותר למישהו אחר, מחר הוא יוותר לעצמו ולא ישקיע את הכל - הוא יעשה עם עצמו חסד, וישקר לעצמו.
כך גם לגבי הצדק והשלום. לאדם יש את היכולת להשליט סדר וחוקים בעולם. כמו כן, עם היכולת השכלית שלו הוא מצליח לבחון כל מקרה לגופו ולשפוט מה הדין במקרים מסוימים. מאידך, אומרת מידת השלום, יש לצדק הזה מחיר. תמיד יהיו אלה שאינם שמחים עם הדין, אלה שלא מוכנים לקבל את המציאות כפי שהיא - ואלה בסופו של דבר יקבלו על עצמם את הדין, אבל בסתר ליבם הם ינטרו טינה כלפי אלה שניצחו בדין. בסופו של דבר, מה שהתחיל כצדק, יסתיים בשנאה ובקטטה.
במידה מסוימת, טענת השלום משלימה את טענת האמת. 'אתה רואה?', אומרת האמת, 'הוא חסיד אמנם, אבל האם הוא מקבל על עצמו את הדין? לא ולא. הוא מוכן לוותר כשנוח לו, אבל כשלא נוח לו, פתאום הוא מתחיל לריב, לקרוא תיגר, להתקוטט'. כך, בסופו של דבר, האמת והשלום, שדווקא אותם היינו שמים אחד נגד השני, חוברים יחדיו כדי להתנגד לחסד ולצדק - שגם הם הפכים במידה מסוימת. הצדק והחסד מדברים על שתי תכונות סותרות של האדם, על שתי אפשרויות פוטנציאליות של האדם שדרכם הוא מטיב את העולם - גמילות חסדים ודין, התחשבות ו'יקוב הדין את ההר'. מאידך, השלום והאמת מראים את הכישלון של האדם, את העובדה שחרף היכולות שלו, האדם ייכשל, האדם איננו מושלם, ואותם דברים שיום אחד מהווים יתרון, יביאו למפלתו הסופית של האדם, יהוו פתח ליצר הרע שבאדם.
סתירות בין אמת וחסד
הקב"ה מחליט לברוא את האדם, ולא כאן המקום לנסות להבין כיצד הכריע ומה היו שיקוליו, כשמנגד עמדו שיקולים כה משמעותיים לשלול את הבריאה. מה שכן, אפשר לנסות להבין כיצד הקב"ה פעל בעקבות החלטתו, מה הוא עשה לאור המצב הבעייתי שהאמת והשלום תיארו.
מה פשר השלכת האמת לארץ, ומה לגבי הצמחתה מחדש מהקרקע?
יכול להיות שהמדרש מנסה לבטא משהו לגבי הדרך בה אנחנו חיים את חיינו, משהו לגבי הבלבול שקיים בעולם בנושאי אמת ומוסר. בסופו של דבר, בעולם בו אנו חיים היום נראה שהאמת טעתה. האדם הוא לא רק עושה חסד - הוא גם דובר אמת. המושג 'פרינציפ' מבטא בדיוק את זה - אנחנו לא תמיד נוותר, גם אם זה נוח יותר לכולם, בגלל האמת שאנחנו מאמינים בה. היו מקרים רבים במהלך ההיסטוריה בהם אנשים העדיפו ללכת לכלא במקום לוותר על האמת שהם האמינו בה. מצד שני, לפעמים עשיית חסד, עשיית הדבר הנכון, דורשת מהאדם לוותר על העקרונות שלו למען עיקרון אחר שגם הוא חשוב: הטוב - החסד והדין. יכול להיות שזה בעצם תוצאה של הצעד הראשון של הקב"ה. השלכת האמת לארץ פירושה שהקב"ה נתן לאדם את היכולת להיות לא רק עושה חסד, אלא גם דורש אמת. האמת, כמו החסד - נמצאת בארץ איתנו. זאת אולי הסיבה שלעיתים אנחנו נקרעים בין מה שנראה לנו נכון מוסרית ומה שנראה לנו נכון מצד הדין - כי אנחנו רואים בשניהם דרישה, משהו חשוב. הקב"ה דאג שהאדם לא יוכל לשקר לעצמו, לפחות לא לגמרי, בכך שהוא הוסיף לו תכונה - חיפוש אחר האמת. הפיתרון הזה פותר גם את הסתירה שבין השלום והדין - האדם לא יוכל לעשות דין לחברו יום אחד ואז יום אחר הוא ישנא את חברו שעשה לו דין - מי שינסה לפעול ככה ידע שהוא משקר לעצמו.
כמובן שהמצב הזה איננו מושלם. האדם חי כיום בסתירה, במאבק בין שני עקרונות, ולא בשלווה. הרבה פעמים המאבק הזה יוצר בלבול, ולעיתים האדם טועה, או נותן פתח ליצר הרע שלו מתוך הבלבול שנוצר בתוכו.
האם האדם יצליח ליישב בין שניהם? האם יוכל למצוא את הדרך שנמצאת בדיוק בין האמת והחסד? אולי זה פשר בקשת המלאכים מהקב"ה - 'אמת מארץ תצמח'. בסופו של דבר, מבטיח הקב"ה שיש דרך, יש אמת שיכולה לצמוח מהארץ, שילוב של החסד והאמת. הסתירה המדומה תיפתר, האדם לא יקרע יותר בין שני חלקי נפשו, ובסופו של דבר יחיה בשלווה עם הקב"ה.
מה הקשר של כל זה עם התשובה והמחילה אותה מבקש המשורר במזמור? אולי הקשר הוא שהמשורר לא רוצה רק 'בשוב ה' את שיבת ציון'. הוא מבקש יותר מזה, שהמצב האנושי הקשה בו הוא שרוי ייפתר סוף כל סוף, וקירבת א-לקים לה יזכה תהיה קירבה שלמה.
האדם מצמיח את האמת מהארץ
אפשרות אחרת בהבנת המהלך הזה של הקב"ה טמונה בפסוק בו הקב"ה משליך את האמת לארץ - 'ותשלך אמת ארצה' - המופיע בספר דניאל (ח'). הפסוקים בפרק הזה בספר דניאל מתארים סוג של חורבן, כשאחד מהשלבים של החורבן הוא שהקב"ה משליך ארצה את האמת.
"וצבא תנתן על התמיד בפשע, ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה"
רש"י על אתר מסביר:
"ותשלך אמת ארצה - תורת אמת השפילה".
השפלת האמת היא השפלת התורה וביזוי ברבים, סוג של מסמר בארון במסכת של השפלות שיעבור עם ישראל.
באמת מעניין לשים לב, שהמזמור בתהילים איתו התחלנו, גם הוא מתייחס לחורבן:
"למנצח לבני קרח - זה המזמור על גלות בבל גם על גלותינו בדרך נבואה".
יכול להיות שהשלב הראשון, השלכת האמת לארץ, הוא לא שלב בונה, לא משהו שמיישב את הסתירה בין האמת לחסד, אלא פשוט תוצאה של הבחירה של הקב"ה ליצור את האדם. הקב"ה יצר את האדם ונתן לו את החופש לבחור, בין לטוב ובין לרע. אם האדם בוחר ברע הוא נענש, ואחת התוצאות של הבחירה הרעה היא שהתורה ועם ישראל מתבזים. הקב"ה לקח את הסיכון שהאדם יפעל שלא כשורה על אף שהוא ידע שבעקבות כך האמת תתבזה.
לפי הסבר זה יכול להיות שהשלב הבא קשור לתשובה של האדם. אולי בקשת המלאכים הייתה שבסופו של דבר האדם יצליח להרים את קרן האמת. אם האמת, התורה, תתבזה בעקבות מעשי האדם, שהאדם לפחות יוכל לגאול אותה ממעמקי האדמה. בנקודה הזאת הקב"ה בעצם נתן לאדם את היכולת העל-אנושית לגעת באמת. למען בריאת האדם הקב"ה הקריב במידה מסוימת את האמת, הוא יצר מצב בו יכול להיות שבעקבות מעשי האדם האמת תתבזה, אבל הוא נתן לאדם את היכולת, אם ירצה, לגלות את האמת, ולהגיע לא רק לאמת אנושית מלאה סתירות, אלא לאמת ברורה ומגע עם הקב"ה.
שני הכיוונים שהצענו במדרש מבטאים בסופו של דבר גם שתי בקשות שיש לנו בתהליך התשובה. מחד, אנחנו חייבים לדרוש מעצמנו לחזור בתשובה שלמה לפני הקב"ה, לחזר אחרי האמת בלי לנוח, לראות את עצמנו כפי שאנחנו כדי שנוכל להשתפר. מצד שני, אנו מבקשים מהקב"ה שיעורר בנו את התחושה הזאת של הרצון להתעמת עם עצמנו כפי שאנחנו, ושאחרי לילה קשה של לבטים אישיים וייסורי המאבק האישי של האדם עם עצמו, נזכה באמת לחוות את קירבת ה'.