יישוב הארץ במנין המצוות
ידועה היא המחלוקת שבין הרמב"ם והרמב"ן במניין המצוות האם יש למנות את מצוות יישוב הארץ כמצווה נפרדת או לא. הרמב"ם עצמו לא מנה את מצוות יישוב הארץ, uהרמב"ן מעיר על כך בהשגותיו בסוף מניין המצוות של הרמב"ם כאשר הוא מונה את המצוות ששכח הרמב"ם למנות וזה לשונו:
"מצווה רביעית והיא שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו... ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה..."
וכבר דנו האחרונים במחלוקת זו ובשאלה מדוע השמיט הרמב"ם מצווה זו ותירצו באופנים שונים. בספר מגילת אסתר כתב שמצווה זאת נהגה אך ורק עד שיירשו ישראל את הארץ בזמן יהושע אך מרגע שיצאו לגלות אין חייבים בה כבר אלא רק בימות המשיח. אך דבריו נראים תמוהים ביותר שכן הרמב"ם במניין המצוות שלו לא נמנע מלמנות מצוות שקיימות רק לעתיד לבא ומדוע לא ימנה את המצווה הזאת? בפאת השולחן כתב כי לדעת הרמב"ם אין מצווה זו מצווה דאורייתא אלא מצווה מדרבנן ולכן לא מנה אותה. באבני נזר כתב בדרך אחרת, והיא שאף לדעת הרמב"ם מצווה זו היא מצווה דאורייתא אלא שאינה נמנית בפני עצמה משום שהיא כלולה במצוות עשה קפ"ז "הצווי שנצטוינו להרוג שבעה עממין ולהשמידם" שמהות מצווה זו היא בכדי שכאשר נכבוש את הארץ לא יסיתו וידיחו אותנו שבעת עממין הללו. בשם הראי"ה קוק מקובל לומר שהסיבה שלא נמנתה מצווה זאת היא משום שהיא מצווה כללית שהרבה מצוות תלויות בה ומכיוון שע"פ השורשים של הרמב"ם בתחילת ספר המצוות אין למנות מצווה שבכללות לכן אין למנות מצווה זאת כמצווה הפרדת[1].
שאלה מעניינת אחרת העלה המהרד"ם בחידושיו. המהרד"ם דן בדברי חז"ל האומרים שמשה נתאווה ליכנס לארץ בכדי לקיים את המצוות התלויות בארץ. מקשה לפי"ז המהרד"ם: אם ישנה מצווה ליישב את הארץ מדוע לא אמרו חז"ל שנתאווה משה לקיים מצוות יישוב הארץ? לשאלתו של המהרד"ם ניתנו שני תרוצים. המשך חכמה תירץ שמצוות יישוב הארץ מתקיימת אף בעבר המזרחי של הארץ שהרי לא נאמר שלא קיימו שניים וחצי השבטים מצוות יישוב הארץ? הרי לא נעלה על הדעת שהיה פוטר אותם משה ממצווה שנצטוו ע"י הקב"ה. ממילא ניתן לומר כי אף משה עצמו קיים את המצווה בעבר הירדן המזרחי, אבל המצוות התלויות בארץ שאינן שייכות שם לאלו נתאווה משה. תרוץ אחר תירץ ב"חמדת ישראל" (בעל הכלי חמדה) שהלויים לא נצטוו במצוות יישוב הארץ שהרי נאמר להם שלא ינחלו נחלה ולכן משה שהיה לוי לא חלה עליו מצוות יישוב הארץ אך מצוות התלויות בארץ כן חלו עליו ולכן נתאווה להם.
גדרי המצווה- יישוב וישיבה
ב"מנחת אשר" על פרשת מסעי כתב גם שיש לחלק בין גדרי המצווה ולדעתו ישנם שני גדרים למצווה:
- החובה לשבת בארץ- דהיינו לכבוש את הארץ ולגור בה ושלא לעזבה בידי זולתינו מן האומות.
- חובת יישוב הארץ- דהיינו המצווה ליישב את הארץ, לפתח אותה ולעשות אותה טובה למגורים.
דוגמאות לחיובים אלו ניתן לראות בתקנות חכמים, לדוג', קבעו חכמים (גיטין ח ע"ב) שבמקום יישוב ארץ ישראל לא גזרו חכמים שבות ולכן ניתן לעשות רישום ב"טאבו" אפילו בשבת[2]. דוג' נוספת ליישוב הארץ היא תקנת חכמים שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל משום יישוב הארץ, שאין זה שייך לישיבה בארץ אלא לפיתוח הארץ ויישובה שהבהמה מזיקה את השדות.
יותר מכך רצה לחדש המנחת אשר שכל אחד מגדרים אלו עומד בפני עצמו ואף נלמד מפסוק אחר. בנוגע למצוות הורשת הארץ והישיבה בה אומר המנחת אשר שלומדים זאת מהפסוק " והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" ואילו את המצווה ליישב ולפתח את הארץ לומד המנחת אשר מדרשת חז"ל על הפסוק "שכון בארץ אשר אומר אליך" ודרשו חכמים "עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב". מוסיף שם המנ"א וכותב כי אף מדברי הרמב"ן נראה להוכיח שיש שני גדרים שונים שהרמב"ן כותב "שנצטוינו לרשת הארץ" ומוסיף עוד "ולא נעזבנה ביד זולתינו מן האומות או לשממה" מכאן רוצה המנ"א לומר כי כתב הרמב"ן שני גדרים הורשת הארץ, ואיסור להשאירה שוממה שהיינו המצווה לבנותה.
אך נראה שאין צורך לחלק בין שני גדרים אלו ובטח שלא להגדירם כחיובים שונים. נראה לומר שהכל מצווה אחת הורשת וישובה וההחזקה בה. אלא, שאין קיום המצווה בישיבה פסיבית אלא בישיבה אקטיבית של בנייה ופיתוח שכן רק ע"י יישוב ופיתוח ניתן להחזיק בארץ. נראה לענ"ד כי דווקא מלשון הרמב"ן שהביא המנ"א ניתן להוכיח את הדברים שכן הרמב"ן אינו מזכיר עניין הישיבה כלל אלא הורשת הארץ. אף מכך שהרמב"ן אומר בנשימה אחת את האיסור לעוזבה בידי זולתינו מן האומות או לשממה נראה קשה לומר שהוא מדבר על שני חיובים שונים, אלא נראה שהכל הוא מעניין ההורשה. בנוגע לפסוקים אותם מביא המנ"א נראה לומר שהפסוק השני שממנו למד המנ"א את חובת הפיתוח לא נאמר בלשון מצווה לדורות אלא כציווי ספציפי לאברהם אבינו. אף אם לא נרצה לומר כך קשה להבין כיצד למד משם דווקא את עניין הפיתוח שהרי תחילת לשון חז"ל שם היא "עשה שכונה" מלשון לשכון ולגור דהיינו ישיבה, אך לאור דברינו ניתן לומר כי בניית שכונה יש בה מעשה אקטיבי של קביעת מקום מגורים.
יהי רצון שיתקיים בנו הפסוק "ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח"