השבוע שלאחר חג השבועות מהווה הזדמנות נפלאה ללמוד מדרש ידוע ומוכר המובא בגמרא במנחות (כט:):
"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך?
אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.
אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי!
אמר לו: חזור לאחורך! הלך וישב בסוף שמונה (עשרה) שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני! נתיישבה דעתו.
חזר ובא לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?
אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני!
אמר לפניו: רבונו של עולם הראיתני תורתו, הראני שכרו!
אמר לו: חזור [לאחורך]!
חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין.
אמר לפניו: רבש"ע זו תורה וזו שכרה?
א"ל: שתוק כך עלה במחשבה לפני![1]
אז מה היה לנו?
משה עולה למרום בזמן ובמקום שנקבעו מראש כדי לקבל את התורה, בהגיעו למרום, מגלה משה להפתעתו שהקב"ה מושך זמן, ובמקום למסור לו את התורה, יושב הקב"ה בנחת ומצייר כתרים[2] לאותיות התורה.
משה נהיה די מבולבל ולא מבין למה הקב"ה מתעכב ולא מוסר לו את התורה, ויתר על כן, לא מובן מדוע הקב"ה משקיע מאמץ על קישוטים מיותרים לאותיות - הרי המילה תישאר אותה מילה.
עונה לו הקב"ה כי מדובר במלאכה חשובה, משום שבעוד כמה וכמה דורות יעמוד תלמיד חכם שיפרש את אותם הכתרים ויעניק משמעות לכל קוץ וקוץ.
משה ההמום דורש לראות את אותו ת"ח, והקב"ה נענה לבקשתו ושולח את משה קדימה בזמן הישר לבית מדרשו של רבי עקיבא. משה יושב בשורה האחרונה - כלומר במקומם של התלמידים הזוטרים ביותר, ולא מצליח להבין מה רבי עקיבא מלמד. משה נבהל ולא הבין מה הקשר בין דברי רבי עקיבא לתורה שקיבל.
משה נרגע רק כאשר רבי עקיבא מסביר לתלמידים שכל מה שאמר הוא הלכה למשה מסיני - קשור באמת לתורה שניתנה בסיני.
משה העניו מכל אדם מיד פונה בשאלה לקב"ה - אם יש תלמיד חכם כזה גדול, מדוע שהוא לא יהיה זה שיביא את התורה לעם ישראל, מדוע המשימה הוטלה עלי? הרי ר"ע חריף וגדול ממני בתורה?
עונה לו הקב"ה: שתוק כך עלה במחשבה לפני!
משה רבינו מתחיל להתעניין בר"ע ומבקש לדעת מה עלה בגורלו של אותו גדול תורה, ואז מראה הקב"ה למשה שתולים את בשרו של ר"ע על מקולין - כמו שתולים בשר בהמה.
משה מזועזע קובל על הנהגת הבורא: זו תורה וזו שכרה?!
ושוב זוכה משה לאותה התשובה: שתוק כך עלה במחשבה לפני!
מה הולך כאן?
מדרש מופלא זה מעורר שאלות רבות:
מדוע באמת הקב"ה ישב וקשר כתרים לאותיות?
מהו היחס בין כתר לקוץ?
מה בדיוק עשה ר"ע בתורה שהוריד משה?
מה פשר התשובה של 'שתוק'?
תורה שבכתב למול תורה שבע"פ
לפני שנענה על כל השאלות, נסב את תשומת לבכם לדמיון שבין משה לר"ע:
שניהם שימשו כרועים במשך ארבעים שנה, שניהם נרדפו ע"י אנשים חזקים, משה - פרעה, ר"ע - כלבא שבוע. יתר על כן, שניהם לא זכו לקבורה קונבנציונאלית - משה נקבר ע"י הקב"ה ומקום קבורתו לא נודע, ואילו גופת ר"ע נתלתה על מקולין.
ועתה נעבור לגופו של מדרש. נראה להסביר שהמדרש בא להסביר לנו את היחס שבין תורה שבכתב לבין תורה שבע"פ.
משה, איש התורה שבכתב - איש של אותיות והסבר פשוט למילים, כמו שהיטיב להגדיר פעם מישהו, משה רבנו היה הכתבנית של הקב"ה. משה לא מבין מה הקב"ה מתעכב בציור קישוטים לתורה - הרי אותם קישוטים לא ישנו שום דבר במשמעות הפשוטה של הכתוב. משה גם לא מצליח להבין מה ר"ע אומר כשהוא מלמד את תלמידיו תורה.
בעצם המדרש בא לבאר את היחס שבין המילה (משה) לכתרים (רבי עקיבא).
ר' צדוק[3] מסביר את היחס בין האות לתגין שעל האותיות:
בספר תורה האותיות צריכות להיות כתובות בתוך השורה, יש לכל אות מקום קבוע וצורה קבועה לכתיבתה. לעומתם, התגין חורגים מהשורה, הם לא ממש חלק מגוף האות, אלא נמצאות מעל לאותיות.
כך יש את התורה שבכתב - מילים שאי אפשר לשחק איתם - ספר תורה שחסר אות אחת פסול, יש למילים משמעות אחת פשוטה. אך באה התורה שבעל פה ודורשת את הקוצים - מתוך עבודה קשה ומייגעת המתעסקת בקוצים כואבים - להמית עצמו באוהלה של תורה - מצליחים ליצור משמעות (כתרים).
הכתרים הם המשמעויות החבויות בין השורות, מה שאי אפשר לנסח במילה סתומה, וניתן רק לצייר אותו כקישוט קטן למילים. זו משמעות תורה שבעל פה - היכולת של חז"ל לקרוא בין השורות, להבין מה מתחבא מאחורי המילים - או יותר נכון מעל למילים.
ובלשונו של ר' צדוק:
"כך שבתורה שבכתב בין שיטה לשיטה רמוז כל תורה שבע"פ כולה, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש דליכא מידי שלא רמיזי באורייתא[4], הכל רמוז באויר שבנתים בתגין וכתרי האותיות".
זה מה שעשה ר"ע בבית מדרשו, ולכן משה לא הצליח להבין אותו. משה עסק בהורדת התורה לארץ - במסירת המילים, המשמעות הפשוטה, ואילו ר"ע בא והסביר משמעויות עמוקות יותר היוצאות מהמילים הפשוטות.[5]
כך ניתן להבין גם את תשובת הקב"ה למשה על שתי שאלותיו.
משה מבקש לראות - ראיה מציינת את המציאות הפשוטה כפי שהיא נחזית. והתבוננות פשוטה זו דורשת הסברים. הקב"ה עונה למשה שתוק! הוא לא מעיף את משה בעצבנות, אלא מסביר למשה שיש דברים שלא ניתן להסביר במילים, יש מקום של שתיקה, יש למילים גבול.
ר"ע הוא דמות של תגים, של כתרים לאותיות, הוא הצליח לראות מעבר לרובד הפשוט, והוא מוצא במילים ובמציאות משמעויות חבויות.
כך גם בסיפור הידוע בגמרא מכות כד ע"ב:
"פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק.
אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?
אמר להם: מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו, מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?
אמר להן: לכך אני מצחק... תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה... עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.
בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו".
גם בסיפור זה, ר"ע רואה את המשמעות שמעבר למציאות הפשוטה, אמנם שועלים מהלכים בהר הבית, אך זהו בעצם סימן לכך שעוד תתקיים נבואת הנחמה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".
נקנח לימוד זה בברכה ובתפילה שנזכה לקבל את התורה - ללמוד ולהבין את אותיותיה ותגיה.
[1] מיותר לציין שכל ההדגשות אינם במקור.
[2] צ'ופצ'יקים המופיעים מעל לאותיות.
[3] מחשבות חרוץ עמ' 91
[4] שאין דבר שלא רמוז בתורה.
[5] ניתן לדמות זאת לעבודת הפסיכולוג, המטופל מגיע עם סיפור מסוים, והפסיכולוג מבין שמאחורי הסיפור הפשוט יש סיפור אחר, ומשמעות אחרת, התת מודע שפועל על המטופל מבלי שזה האחרון מודע לו.