כי הדם הוא בנפש

בפרשת השבוע אנו קוראים את איסורי אכילת הדם, שחומרתם גדולה ביותר – דין כרת. חומרת הדין נעוצה בכך שהדם הוא תשתית החיים של כל בעלי החיים. מכח חשיבות גדולה זו, התברר בעת המודרנית, ועם התקדמות אמצעי הרפואה, שניתן להעביר דם מאדם בריא למי שחסר לו דם זה, מסיבת מחלה או פציעה. כמובן שישנם כללים ברורים באשר לסוגי הדם, ולאופי קבלת התרומה, אולם, שאלת תרומות הדם העלתה גם בעיה הלכתית.

על פי רוב, הרפואה מתבססת על הקשר בין החולה לרופאו. הרופא, שמקבל שכר על עמלו, עושה מאמצים גדולים לרפא את החולה, בהתאם לכלים שמצויים בידיו. אולם, תרומות הדם מכניסות גורם נוסף לתהליך הריפוי – רצונם הטוב של האזרחים. על חובת הרופא לרפא את חוליו נכתב רבות, אולם, האם חובה על כל אדם לתרום דם? האם יש מצוה בתרומה כזו? האם ניתן לכפות על בן אדם לתרום סוג דם נדיר, שרק הוא יכול להעניק אותו?

לשאלות אלה התייחסו כמה מפוסקי זמנינו.

האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, ר' יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, התמודד עם שאלה זו בשו"ת דברי יציב (חשן משפט סימן עט, קונטרס על חיוב הצלת חבירו). הוא נשאל על אודות אדם שיש לו סוג דם נדיר, וחבירו זקוק לתרומה מסוג דם זה. בתוך תשובה ארוכה, מפורטת ומנומקת, העוסקת ראשונה בשאלה העקרונית של גבולות החיוב של אדם להציל את חבירו, ולבסוף בשאלה הספציפית של תרומת דם, דולה האדמו"ר כמה נימוקים חשובים ומשמעותיים. הסוגיה נפתחת במחלוקת (ככל הנראה) בין סוגיית הבבלי לירושלמי. מהירושלמי (סוף פרק שמיני של מסכת תרומות), אגב סיפור על ר' שמעון בן לקיש, עולה כי חובה על אדם להכניס עצמו למצב של ספק סכנת נפשות, בשביל להציל את חברו שנמצא בסכנה ודאית. פסיקה זו חמורה ביותר, כי המשמעות שלה היא שיש חובות הלכתיות הקודמות לבטחון האישי של כל אדם, והוא מצווה לשים בצד את דאגתו לעצמו לטובת חבירו. מנגד, הביא הרב מספר מקורות מהתלמוד הבבלי ומהפוסקים הדנים בדבריו, מהם ניתן להסיק כי חובת המאמץ לשם הצלת הזולת אינה כה קיצונית. בכלל זה הביא את המחלוקת בין בן פטורא לר' עקיבא (בבא מציעא סב,א) בשאלת שניים שהיו מהלכים בדרך ובידיהם כמות מים שמספיקה רק לאחד, ואם ישתו ממנה שניהם – ימותו. בן פטורא קבע שישתו שניהם ואל יראה אחד במות חבירו. מנגד פסק ר' עקיבא – "וי אחיך עמך", חייך קודמים לחיי חבירך! מכח פסיקה זו דייק האדמו"ר (בניגוד לדעות אחרות של פוסקים) שחייו של אדם קודמים בכל מקרה לחיי חבירו, אף אם מדובר רק בספק סכנה. במיוחד הדברים אמורים כאשר אין וודאות שמעשה ההצלה יעלה יפה, אזי בוודאי שאין חובה להכניס עצמו לסכנה.

אולם, מי שתרם דם בשנים האחרונות יודע שב"ה, עם התקדמות מדע הרפואה, נוצרה הזדמנות להציל את חיי הזולת לא בסכנה, ח"ו, כי אם במחיר קל של אי נוחות זמנית, המתבטאת בחולשה, סחרחורת וכדומה. ביחס למציאות זו קובע האדמו"ר, שאכן מוטלת חובה על מי שיש בידיו להציל את חברו באמצעות תרומת דם נדירה זו (לדעה זו הצטרף גם הגר"ש ווזנר, עימו מתפלמס הציץ אליעזר, כמובא בהמשך).

מנגד עומד הציץ אליעזר (ר' אליעזר יהודה וולדינברג שליט"א), בחלק טז סימן כג מספרו, שרואה בתרומה לא חובה, כי אם מידת חסידות בלבד. גאון זה דורש ולומד את שיטתו מלשון הפסוקים בפרשתנו. מפורש בפרשה (ויקרא יז,יא): "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר". ועל פסוק זה פירש רש"י: "כי נפש הבשר - של כל בריה, בדם היא תלויה". חז"ל דרשו מפסוק זה שרביעית דם היא שיעור חיותו של אדם. לפיכך, קובע הרב, אין שום אפשרות לחייב אף אדם לתרום למעלה מרביעית מדמו בעד אף מצוה, לבר מלשם הימלטות מאחת משלוש עבירות (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים). גם בשביל הצלת חולים אין עניין של שפיכות דמים, בשל העובדה שלא תורם הדם הוא המסכן את החולה, אלא הוא בשב ואל תעשה בלבד. לכן, אם אדם חפץ לוותר על לשד חייו – הוא רשאי לעשות זאת, כמובן לא באופן שיביא אותו לסכנה. אולם, פשוט לציץ אליעזר שאין לחייב לעשות כן.

יצויין שבהמשך התשובה מחמיר הרב עוד יותר בתרומת כדוריות דם, וטוען שמי שתורם תרומה כזו אינו אלא חסיד שוטה, שכן הוא מכניס עצמו בסכנה.

יש לציין שהתשובות הללו ניתנו לפני למעלה מעשרים שנה, ועם התקדמות הרפואה, ב"ה כל התרומות למיניהם הפכו כמעט לבלתי מזיקות לחלוטין. ואכן, הציבור הדתי מקפיד לעמוד בחזית התורמים למען הצלת חיים, ויהי לנס לעיני החברה הישראלית כולה, דווקא מתוך ההקשבה לדברי רבותינו שביררו סוגיה זו והעלו את נחיצות המצוה הגדולה הזו, ואת חשיבותה הרבה.