הפטרת "כי תצא" ממשיכה את נבואות הנחמה לישראל, והיא החמישית מ"שבעה דנחמתא". גם היא, ככל ההפטרות של "שבעה דנחמתא", לקוחה מספר ישעיהו [פרק נ"ד פס א-י].
פרשת "כי תצא" חוזרת לעסוק בנושאים הפונים אל היחיד, תוך דגש על ענייני הבית, המשפחה ועריות. בכך נסגר [כמעט] נאום המצוות, תוך שהוא מבליט עניינים הקשורים לעבודה זרה [פרשת ראה], שפיכות דמים [פרשת שופטים] וגילוי עריות [פרשת כי תצא]. זהו חלק מעימות נרחב עם יסודות התרבות הכנענית, אותה עומד עם ישראל לפגוש בכניסתו לארץ.
גם ההפטרה מבליטה דימויים של יחסי איש ואישה, כמשל ליחסי ה עם עמו ישראל, ומצב האוהל-הבית בו שוכנים האיש, האישה וצאצאיהם.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
ביסוד תהליך הנחמה והגאולה עומד הקשר המיוחד בין ה לעמו ישראל. כדי לבטא קשר מיוחד זה, משתמש ישעיהו בדימוי טבעי, עמוק ואיתן של הקשר שבין איש לאשה. זהו קשר בסיסי-קיומי מוכר, והוא חוזר בדבריהם של נביאים וספרי הכתובים {כמו ירמיהו, יחזקאל, הושע, שיר השירים, איכה ועוד]. יש מקרים שגם קשר זה מופר. במצבי קיצון חל נתק בין אשה לאישה. הנביא מבטיח, בשם ה, כי הקשר בינו לבין עם ישראל עמוק יותר ויסודי יותר מקשר בסיסי זה. גם אם יחולו שיבושים קשים בקשר בין ה לעמו, בדמות גלות וחורבן, הרי מובטחים אנו שעומק הקשר היסודי יגבר על השיבושים, והעם יחזור לארצו מתוך קשר איתן עם א-היו.
מצב בהפטרה: כללים בהנהגה הא-הית
הביטוי "מי נח" ששובץ בזמירות שבת ["העם אשר נע, כצאן טעה, יזכור לפקדו - ברית ושבועה, לבל יעבור בם מקרה רעה, כאשר נשבעת על מי נח"] לקוח מן ההפטרה שלנו, ונמצא רק בה. הוא מחזיר אותנו לאירוע המבול, בו התחייב העולם כלייה. העולם חזר למצבו הבראשיתי, בו הוא היה מוקף מים.
מעין מצב עוברי בו מי שפיר מקיפים הכל. הצווי הא-הי ביום השלישי לבריאה "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה" הביא ל"לידת העולם". העולם שהשחית דרכו - חרב במבול. נח מתחיל עולם חדש. יש בני אדם. יש בני נח. אדם ואדמה מחוברים כאשר שומרים על הכללים שקבע הבורא.
אדם חוטא מורחק מן האדמה. כך קרה לאדם שגורש מאדמת הגן שהושם בתוכו. כך קרה לקין שהפך לנע ונד בארץ. כך קרה לדור המבול שנמחו מעל פני האדמה. כך קרה לישראל שחטאו, שהארץ הקיאה אותם. שיבת האדם לארץ היא התיקון. פתיחת דף חדש. ראשית.
ה קבע שמבול לא יהיה עוד. לא תהיה עוד השמדה כללית של הגלובוס. החוקיות הטבעית של העולם תשמר.
חוקיות זו כוללת את קיומו של ישראל בעולם. והיא גם מבטיחה "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדלים אקבצך...וחסדי מאתך לא ימוש...אמר מרחמך ה".
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון