התפילין – תנאי הכרחי לניצחון בכל מלחמה

מדוע בתי התפילין מונחים דווקא על היד ועל הראש! האם מקרה הוא או שמא יש בכך מסר עמוק וחשוב? ננסה להשיב על שאלה זו, באמצעות המקור העוסק במצווה לצאת למלחמה נגד אויבי ישראל

חדשות כיפה הרב אמיר אדרעי 03/08/15 17:14 יח באב התשעה

התפילין – תנאי הכרחי לניצחון בכל מלחמה
דובר צהל, צילום: דובר צהל

פרשתינו עוסקת, בין השאר, במצוות הנחת התפילין, בפרשייה המכונה פרשיית "והיה אם שמע" (פרק י"א, פס' י"ח):

"וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם".

בדברי התורה שבע"פ, ביארו חז"ל את מצוות התפילין ומדבריהם עולה, כי מצוות התפילין כוללת שני בתים, אחד המונח בזרוע ('על ידכם') ואחד המונח על הראש ('בין עיניכם').

יש לשאול, מדוע בתי התפילין מונחים דווקא על היד ועל הראש! האם מקרה הוא או שמא יש בכך מסר עמוק וחשוב? ננסה להשיב על שאלה זו, באמצעות המקור העוסק במצווה לצאת למלחמה נגד אויבי ישראל.

בספר דברים, פרק כ' פס' א'-ח', עוסקת התורה במצווה היציאה למלחמה:

" כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ידוד אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים:

והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם:

ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם:

כי ידוד אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם:

ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו:

ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו:

ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה:

ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו".

משה אומר לבני ישראל, כי קיים איסור לפחד בזמן מלחמה והמפחדים מצווים לחזור לביתם, כדי שלא ליצור אווירה של פאניקה ותבוסתנות. בין השאר, ישנם שלושה סוגי אנשים, שאינם יוצאים למלחמה אלא חוזרים לביתם בכל מקרה:

מי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו, ארש אשה ולא נשאה.

המשנה במס' סוטה, דף מ"ד ע"א, דנה בסוג רביעי של חייל, שהתורה מצווה עליו שלא לצאת למלחמה אלא לחזור לביתו - זהו "הירא ורך הלבב". בעניין זהותו של איש זה, נחלקו שלושה מגדולי התנאים (שם):

" ויספו השוטרים לדבר אל העם וגו'

ר' עקיבא אומר: 'הירא ורך הלבב' - כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה.

רבי יוסי הגלילי אומר: 'הירא ורך הלבב' - זהו המתיירא מן העבירות שבידו. לפיכך, תלתה לו התורה את כל אלו, שיחזור בגללן.

רבי יוסי אומר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין - הרי הוא 'הירא ורך הלבב'".

לדעת רבי עקיבא, כוונת התורה במילים 'הירא ורך הלבב' היא לאדם שאיננו יכול לעמוד בלחץ המלחמה ולראות כלי מלחמה בפעולה, ואילו לדעת רבי יוסי הגלילי, מדובר באדם המפחד מכלל העבירות בידו, אך כיוון שאיננו רוצה שידעו כי זו הסיבה, מחמת הבושה שבדבר, תלתה לו התורה את שלוש האפשרויות המוזכרות בתורה (בית, כרם, אשה). לדעת רבי יוסי מדובר באדם שנשא אישה האסורה לו.

הגמרא שם, בדף מ"ד ע"ב, דנה בשאלה, מהי הנפקא מינה בין דעת רבי יוסי לבין דעת רבי יוסי הגלילי, שהרי לפי שניהם מדובר באדם שעובר עבירה?!:

" מאי איכא בין רבי יוסי לר"י הגלילי? איכא בינייהו: עבירה דרבנן. כמאן אזלא הא דתניא: שח בין תפילה לתפילה - עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה? כמאן? כר"י הגלילי".

מדברי הגמרא עולה, כי ההבדל בין דעת רבי יוסי לבין דעת רבי יוסי הגלילי הוא, כי לדעת רבי יוסי הגלילי ,'האיש הירא ורך הלבב', שחוזר מהמלחמה, הוא אדם שעבר עבירה שהיא מדרבנן, ואילו לדעת רבי יוסי, 'האיש הירא ורך הלבב' הוא אדם שעובר עבירה מדאורייתא.

הדוגמא, שמביאה הגמרא לאיסור מדרבנן, שלדעת ר"י הגלילי חוזר בגללה מהמלחמה, היא מצות התפילין, ומדובר בהלכה הבאה: אסור להפסיק בין הנחת תפילין של יד לבין הנחת תפילין של ראש ואפילו לא בדיבור ומי שאכן מפסיק בדיבור בין הנחת תפילין של יד לבין הנחת תפילין של ראש - הריהו חוזר מעורכי המלחמה.

לכאורה, הדבר תמוה ביותר. אם היינו נשאלים, מהי העבירה מדרבנן, שבגללה מצווה האדם, העובר עבירה זו, לחזור מעורכי המלחמה ולא להשתתף בלחימה, מן הסתם, היינו מביאים כדוגמא, אדם שמזלזל במצוות נטילת ידיים או בגזירות שקבעו חכמים בהלכות שבת למשל וכו', שאיסורם מדרבנן! אך תמוה הוא, שהדוגמא שמביאה הגמרא לאיסור מדרבנן, שבעטיו נאסר על האדם העובר עבירה זו להשתתף בלחימה היא דווקא במקרה של אדם שדיבר בין הנחת תפילין של יד לבין הנחת תפילין של ראש?! הייתכן?! האם הדבר כ"כ חמור?!

הרב זווין, בספרו 'לתורה ולמועדים' מבאר, כי התפילה של הראש משעבדת את המחשבה והמוח כלפי מעלה, ובעצם מחברת את האדם המניח תפילה זו בראשו, אל הקב"ה.

לעומת זאת, התפילה של היד מביאה לידי ביטוי את כוח המעשה באיברי הגוף. כוח המעשה צריך, אף הוא, להיות מבוסס על קדושה וטהרה.

אך בזה לא די, שהרי אפילו אם עושה האדם מעשה טוב בידיים, אם הן אינן מחוברות למוח ולראש - אין וודאות בקיום תמידי של הטוב. תפילין של יד חייבות להיות מושפעות מתפילין שבראש, והמוח צריך להיות שליט על הלב.

ניתן לומר, כי ישנם שני סוגי אנשים מרכזיים בעולם.

הסוג הראשון הינם אותם בני אדם, השרויים כל חייהם בעולם הרעיוני, האידאי. כוונתם של אנשים אלו אמנם טובה, אך כאשר הרעיון נשאר במחשבה ולא יוצא אל הפועל - הרי שאין בו שום תועלת.

לעומתם, קיים סוג שני של אנשים, השרויים כל חייהם בעולם המעשה. החיסרון העצום באנשים אלו היא העובדה, שכל מעשיהם נעשים ללא מחשבה וללא שום היגיון, אלא מתוך אימפולסיביות בלתי זהירה, אשר בסופו של דבר, עלולה גם להוביל לאסונות.

המדבר בין תפילין של יד לבין תפילין של ראש, ולמעשה, מפסיק בין הראש לבין הידיים, ואין ידיו מורמות כלפי מעלה - איננו יכול לנצח במלחמה ולכן חוזר מעורכי המלחמה. הווה אומר, כאשר קיים נתק בין הראש לבין היד, בין המחשבה לבין המעשה, הרי שאין אפשרות לנצח במלחמה.

חשוב לציין, כי המלחמה, שעוסקת בה כאן התורה, איננה רק מלחמה נגד אוייב בשר ודם, אלא אף נגד היצר הרע. כלומר, במלחמתו המתמדת של האדם נגד היצר הרע, המצוי בקרבו ומתחדש עליו בכל יום ויום, הרי שחיוני ביותר הוא לחזק את הקשר בין המחשבה לבין המעשה, ולדאוג שהמעשה יושפע מקדושת המחשבה, ואז ורק אז, מובטחים אנו, כי נוכל לנצח כל אוייב הקם עלינו.

הרב אמיר אדרעי הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן