להלן נציע שלשה פרושים לפסוק "שמע ישראל". הפרושים הללו לא סותרים זה את זה אלא אדרבא, בנויים זה גבי זה. תחילה פרוש על פי הפשט, אחריו פרוש עמוק, לבסוף פרוש מעמיק עוד יותר. זו סגולתה של תורת ד שלימודה מאפשר להעמיק עוד ועוד.
נעמיד שאלה שתסייע להבהרת הדברים:
העובדה ש- "ד אלוקינו ד אחד" היא דבר שבידיעה. מדוע אם כך לא נאמר "דע ישראל - ד אלוקינו ד אחד" או "ראה ישראל..." ? מדוע נאמר "שמע ישראל" ?
להלן שלשה הסברים לשאלה זו, מתוך כך שלשה פרושים לפסוק "שמע ישראל".
ההסבר הראשון עולה מתוך העמדת הפסוק "שמע ישראל", כנגד הפתיחה של עשרת הדברות (דברים פרק ה פסוקים ד ; ו): "פנים בפנים דבר ד עמכם בהר מתוך האש... אנכי ד אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית, עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".
הפסוק "שמע ישראל" הוא מעין אמירת אמן של העם, הסכמה עם עשרת הדברות - זה כנגד זה:
כנגד: "דבר ד עמכם" אומר משה לעם ישראל "שמע ישראל" ד דבר וישראל שמעו
כנגד: "אנכי ד אלוקיך" אומר משה לעם ישראל "ד אלוקינו"
כנגד: "לא יהיה לך א-להים אחרים" אומרים ישראל "ד אחד"
מכאן למדנו שכאשר אנו מקיימים מצוות קריאת שמע אנחנו בעצם מודים ומאשרים את קבלת הדברות מאת ד.
ההסבר השני עמוק יותר: הכתוב מדגיש באופן בולט ביותר שבמעמד הר סיני, ישראל לא ראו את ד, אלא רק שמעו את קולו: "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים" (ד; יב). מתוך תאור זה אוסרת התורה עשית פסל ותמונת כל -" ...כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ד אליכם בחרב מתוך האש. פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל..."(ד; טו - טז).
יותר מכך - בסיום הפרשיה קובעת התורה - (ד; לט) "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ד הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".
מתברר שיש קשר הדוק בין העובדה שישראל שמעו את ד ולא ראו אותו, ובין התאור של מציאות אלוקים בכל מקום בעולם ומעל ומעבר לעולם. ההסבר הוא שחוש הראיה מוחשי יותר מחוש השמיעה, אנחנו רואים צורות: כשרואים צורת שמש וירח רואים גם את המקום שבו אין שמש וירח. אפילו כשרואים שמים יש בחלל מקום שם אין שמים: בארץ או בים... המראה הוא מדויק והוא מבדיל בין מראות וצורות שונות. אלוקי עולם הוא מעבר למוחשי, לכן אי אפשר לראות אותו, הוא לא נתפס במראה עיניים. לעומת זאת הקול הוא פחות מוחשי. קול יכול להקיף את האדם, אפשר להרגיש קול מכל הסביבה שלך. הקול יכול למלא את כל המרחב: כאשר שומעים רעם - הוא נשמע מכל מקום. הקול ממחיש את האלוקות המקיפה כל. לכן הכתוב ממחיש את הכלליות האלוקית דווקא בקול ולא במראה (תהילים כט): קול ד על המים... קול ד בכח, קול ד בהדר, קול ד שבר ארזים... קול ד חצב להבות אש, קול ד יחיל מדבר... קול ד יחולל אילות... ובהיכלו כלו אמר כבוד:
גם שמיעת השופר ממחישה את ההופעה האלוקית בהר סיני, במקדש, ובעוד הזדמנויות שונות (כמו בהפלת חומות יריחו) אפשר וזו אחת הסיבות למצוות התקיעה בראש השנה.
באמירת "שמע ישראל אנחנו שומעים את הקול האלוקי המקיף אותנו ובכך אנו חשים מיד שד אלוקינו מקיף וכולל הכל - לכן הוא, ד, אחד.
הסבר שלישי (העמקת ההסבר הקודם): הראיה הצלולה והבהירה מבטאת את הכח השכלי שבאדם שמבקש לדעת דברים על בוריים. יכולת ההתבוננות של האדם מאפשרת לו לדעת את הדברים בכוחות עצמו. זוהי הדרך הפילוסופית המסתמכת על כשרונו העצמי של האדם לברר ולקבוע את דרכו בעולם.
לעומת זאת השמיעה מבטאת את הרצון להעזר בהנחיה של מישהו אחר, מישהו שאתה מקבל ממנו הדרכה. זה ההבדל בין הפילוסוף והנביא. הנביא יודע שיש מקור עליון וממנו מתקבלים דברים שלמים ביותר. זוהי דרכו של עם ישראל, לא להשתעבד לשכל אלא לקבל הדרכה אלוקית ממי שמעל כל שכל אנושי.
לכן: "שמע ישראל", בשונה מהגויים שהכוח הגדול ביותר אצלם הוא כוח הראיה - התבוננות השכל, לישראל יש כוח שמיעה - קבלת הנבואה, מאת "ד אלוקינו", שבחר בנו לתת רק לנו את סגולת הנבואה, עם כל מה שהוא בורא ויחיד בכל העולם: "ד אחד".
(הדברים האחרונים נכתבו ברוח שיטתו של הרב הנזיר, דוד הכהן על ההגיון העברי השמעי)