זכות גדולה נופלת בחלקו של עם ישראל בשבת זו. הקב"ה, מי ש"השמים ושמי השמים" לא יכלכלוהו, ומי שכבודו מלא עולם, מבקש מעם ישראל לעשות לו משכן שיאפשר את שכינתו בתוכם :
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. .. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". (שמות כה, א - ט).
על הסיבה לבקשה המיוחדת הזו של מי שעולם ומלואו שייך לו, ושעליו לימדונו ש"לי הכסף ולי הזהב", הפונה אל קרוצי חומר ומבקש מהם להעלות תרומות על מנת לבנות לו מדור ביניהם, עומד המדרש :
"משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: "בתי שנתתי לך יחידית היא. לפרוש ממנה - איני יכול; לומר לך אל תטלה - איני יכול, לפי שהיא אשתך; אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי". כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה - איני יכול; לומר לכם אל תטלוה - איני יכול; אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר 'ועשו לי מקדש'".(שמות רבה לג, א).
הסיבה העמוקה לציווי המשכן, כך על פי המדרש הנזכר, קשורה במעמד הר סיני ומתן התורה. הקב"ה מבקש שנבנה את בית המקדש כדי שהוא יוכל להמשיך להיות קשור אל התורה. היו אלו המלאכים שמתחילה סברו שאת התורה צריך הקב"ה להותיר בשמים, ולמראה משה בראש הר סיני פנו אל ה' בשאלה (שבת פח, ב) :
"רבונו של עולם! מה לילוד אשה ביננו? ... חמודה גנוזה שגנוזה לך תשעה מאות שבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם ?! "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" "ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים"!
באותה שעה חיזק הקב"ה את משה, הורה לו לאחוז בכסא כבודו ולהשיב להם תשובה, והנה עתה, גם הקב"ה מתקשה "לפרוש" מן התורה, וממלאכתו כנותן התורה, כדבריו של המדרש (שם פרשה נ) :
"אמר לו [בצלאל למשה]: מהו המשכן הזה? אמר לו: שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו ומלמד לישראל תורה."
הקב"ה רוצה להמשיך וללמד את ישראל תורה, להמשיך ללוות ולהנחות אותם בדרכם. אך עתה, בניגוד למעמד הר סיני, הוא אף מבקש לדור ביניהם דרך קבע, ולגרום להם להתעלות ממצב שבו הם מקבלים באופן סביל את התורה אל מצב שבו הם אוחזים בכסא כבודו ומאירים מאורו ומאורהּ של תורה הלאה על כל סביבתם. עם ישראל נקרא לעבור לשלב חדש של בגרות שבו הוא מאיר באופן פעיל את סביבותיו :
"כי אתה תאיר נרי - אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, לנו אתה אומר שנאיר לפניך? אתה הוא אורו של עולם והאורה דרה אצלך שכתוב: ונהורא עמיה שרא (דניאל ב כב) ... אמר להם הקב"ה: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם. למה לעלות אתכם בפני כל האומות, שיהיו אומרים: ראו היאך ישראל מאירים למי שהוא מאיר לכל העולם". (במדבר רבה טו, ה)
עד כה הקב"ה מאיר לישראל ואילו מעתה גם עם ישראל מאיר לקב"ה, ולומד להוציא את הכוחות העילאיים הגנוזים בו אל הפועל, ולפעול לפי כוחו לתיקון העולם :
"בשעה שאמר ליה: ועשו לי מקדש, אמר משה: הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי (מלכים א ח) ואומר: הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה' (ירמיה כג) ... ואנו יכולין לעשות לו מקדש? א"ל הקב"ה: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כוחן". (תנחומא נשוא יא).
הקב"ה ממשיך באותה גישה בה הוא נקט כאשר המלאכים ביקשו להותיר את התורה בשמים. גם אז הוא הורה למשה לגלות את כוחו ולהתמודד בעצמו עם המלאכים, וגם אז משה הדגיש בפני המלאכים את יכולתה של התורה לסייע לנו להוציא את כוחותינו מן הכוח אל הפועל, ואומר להם :
"... שוב מה כתיב בה : לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב" קנאה יש ביניכם ? יצר הרע יש ביניכם ?"
מטרת התורה הינה לסייע לאדם להתעלות, להפיק מעצמו את האור הגנוז בנשמתו ולהאיר בעזרתו על כל סביבתו, וזו גם מטרת המשכן לסייע לבני ישראל להתעלות, להוציא את התורה מן הכוח אל הפועל ולהאיר עמה לעולם.
משום כך המצווה הראשונה הכרוכה במשכן הינה מצוות התרומה, שכן היכולת להרים תרומה היא אבן הפינה וממילא גם אבן הבוחן לגדלות האדם וטוהר מידותיו. היא זו שמבדילה בין האדם שיודע לעסוק רק בצרכיו, ולעולם תובע "הב הב" ככלב, לבין האדם שמסוגל לצאת מחוגו הצר ולהעניק לכלל.
התרומה והנתינה הן היסודות האיתנים לבניית המשכן והמקדש, וכך לימדנו גם רבנו היערות דבש (חלק ראשון, דרוש ב) שרק משום שדוד המלך סירב לפרנס בממונו את העניים וביכר להשאיר את כספו לבניית בית המקדש ולשלוח את עם ישראל להילחם כדי לשלול שלל (ברכות ג, ב) הוא לא זכה לבנותו :
"... כבר מבואר במדרש [ילקוט רות רמז תר"ג] ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים וכו', וכי יש לעני בישראל אלף אלפים דינרי זהב, אלא כשהרג לגולית השליכו עליו בנות ישראל כסף וזהב, והוא הפרישן לבנין בהמ"ק, וכשהיה רעב בארץ לא פתח אוצרות לכלכל עניים, ולכך קצף עליו השם ואמר, טובה צדקה מבנין בית המקדש, ולכך אתה לא תבנה.
... וזהו פי' הפסוק, דמים הרבה שפכת, כי לחמת מלחמות רשות, ולא היה צורך, כי היה לך לפרנס מן אוצרות, ואתה קמצת בשלך בצדקה, והעניים היו עטופים ברעב עד עבור ימי מלחמה, ובין כך סבלו דוחק ולחץ, ולכך אתה לא תבנה הבית, כי נבחר לה' צדקה מבנין בית".
ולוואי ונזכה כולנו להתעלות אל היכולת לתת ולהעניק, להרים מכישרונותינו תרומה לציבור ובכך גם להכשיר את עמנו ואותנו לבניין בית המקדש במהרה בימנו.
נערך משיעורו של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית האזורי בתל אביב