מעלות וסגולות רבות יש לארץ ישראל אבל עם כל מעלותיה היא משמשת מקום מגורים לבני אם, מקום בו יוכלו הבריות להגשים ולממש את מטרותיהם הרוחניות והגשמיות. בפרשתנו מצווה אותנו התורה באופן כללי "והורשתם את הארץ וישבתם בה", היא גם משרטטת לנו את גבולות הארץ ומצווה עלינו לחלק בגורל את הארץ לכל השבטים. מצווות ישוב הארץ מטילה עלינו חובות מגוונות אשר אחת מהן היא לשמור על חזותה החיצונית של הארץ. חובה זו מוצאים אנו בכמה מקורות : כמו המצווה שבפרשתנו להשאיר מגרש פנוי של אלף אמה סביב הערים כמאמר הכתוב: "ומגרש לערים סביבותכם" - מה יעודו של המגרש סביב העיר? על כך כותב רש"י: "ומגרש - ריוח, מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה". את הדרישה לדאוג לנוי העיר מוצאים אנו גם במשנה: "מרחיקין את האילן מן העיר חמישים אמה" (ב"ב כד ב) ושאלו שם בגמ': "מאי טעמא? אמר עולא: משום נויי העיר". ופרש"י שם: "לפי שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה". ופסק הרמב"ם (פ"י מהל' שכנים ה"א): "מרחיקין את האילן מן העיר ב"ה אמה ובחרוב ובשקמה חמישים אמה משום נויי העיר". ןחכמינו ראו בכלל חיבת הארץ את הדאגה לאיכות הסביבה כמו שמסופר על רבי חנינא שהיה משווה מתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהייתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים.
עמדתה של היהדות לנוי כערך שיש לטפחו אינה מצטמצמת לתחום מראה הארץ בלבד אלא היא מציינת אותו לשבח גם בשאר תחומי החיים כמו: "שלושה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נז ב) ועל מה שאמרו שם (נח ב) "ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר: ברוך. . . שככה לו בעולמו" ועל כך כתב הרמב"ם: "הרואה בריות נאות ומתוקנות ביותר" ובירושלמי (ע"ז פ"א ה"ט) אמרו: ראה אפילו חמור נאה או גמל נאה אומר: ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו".
המקרא עצמו מציין את היופי כאחד השבחים שמשתבח בו האדם, ואין הכוונה רק ליופייה של האשה כמו שנמר ברחל: ורחל הייתה יפת תואר" או על אביגיל: "והאשה טובה שכל ויפת תואר".אלא שבח זה כולל את המין האנושי כולו כמו שנאמר על יוסף: "ויהי יוסף יפה תואר" וכן על דוד: "כי היה נער אדמוני עם יפה מראה" או "והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי" ואולי תאמר שהמקרא רק מציין עובדה מבלי לתת לו ציון, באו חכמים ואמרו (אבות פ"ו מ"ח): "הנוי והכח . . . נאה לצדיקים ונאה לעולם". היופי הוא ערך לא רק בחיי החולין אלא אף בדברים שבקדושה. על הכתוב זה א-לי ואנווהו" שאלו בירושלמי (פאה פ"א ה"א) : "וכי אפשר לו לאדם לנוות את בוראו? אלא אנווהו לפניו במצוות - אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, שופר נאה, ציצית נאין ותפילין נאין" או כלשון הבבלי (שבת קלג ב): "התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה . . . ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאים".
והנה עם כל השבחים על היופי די לנו להזכיר את הכתוב: "שקר החן והבל היופי" ואם כך מתי היופי רצוי ומתי יש להסתייג ממנו? היופי אינו הערך הבלעדי של החיים, יש בחיים שני ערכים, האחד תפקידו להקנות לאדם שלושה דברים: א. להרחיב דעתו של האדם ב.לרומם נפשו ג. לעדן כישרונותיו. ובזה נכלל כל תורת היופי אשר ממנה יצאו חכמות שונות כמו המוסיקה, הציור וכיוצא בזה, שעם כל חשיבותן אינן נותנות לאדם את עצם החיים, לא בחיי שעה וכל שכן לא בחיי העולם. והערך השני נוגע לעצם החיים, כמו הרפואה והתמדת הבריאות ובמובן זה צריך להתייחס לחוקי התורה בתור חוקי חיים שתפקידם אינו רק להנעים את החיים אלא שבהם יקנה את עצם החיים, לכן צריך תמיד להעדיף את המועיל על הנעים. ולכן כל עוד אפשר לקיים את האתיקה עם האסתטיקה מבלי שהאחד יפגע בשני עלינו לקיים את שניהם. אבל באותם מקרים שקיימת התנגשות בין השניים, שהגירוי של היופי עלול לפרוץ את גדרות התורה והמוסר אז יאלץ האדם לגרע את עיניו מהרגשת היופי הפוגע בעיקר בחיים.