פרשתנו מתחילה בסוגיה מאד מעניינת, פרשת נדרים. האדם בכוח דיבורו יכול לאסור על עצמו דברים שונים, מאכלים, פעולות וכו'. כידוע, לנפשו של האדם ישנם שלושה גילויים מרכזיים (מלבושים): מחשבה, דיבור ומעשה. בדרך כלל, אנו מתרשמים יותר מהמעשים של האדם, שהינם גלויים וברורים. בדיבור יכולת מיוחדת לאדם, שאין אותה לאף נברא, מלשון הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" וכתב אונקלוס תרגומו "לרוח ממללא". הדיבור מהותו ביטוי של מחשבתו והלכי נפשו של האדם, שמתורגמים לדיבור.
הקומה הבאה בנפש האדם היא המחשבה, המחשבה שבאדם גם לה יש רבדים שונים, החל מרעיון מופשט שאינו נתפס אפילו בכלי המחשבה, ולאט לאט המחשבה הולכת ומתארגנת לביטויים והיגדים שכליים שיכולים לתת הוראה לבצע פעולות על ידי כוחות הנפש השונים.
הנדר מחבר אותנו ליכולת של האדם על ידי מחשבתו לאסור או להתיר דבר מה, וחז"ל יש להם ביקורת על האדם שנודר נדר "הנודר נדר כבונה במה והמקיימו כמקריב קורבן". הבמה נאסרה לעבודת השם מאז הקמת בית המקדש, כך גם נודר הנדר מכניס חפצים או דברים אחרים תחת נדר של איסור במקום שלא אסרה התורה, כגון אוכל או לא אוכל דבר מה, והחשש הגדול הוא "לא יחל דברו"- שלא ייקח דיבורו ויחלל אותו באי ביצוע הנדר אשר נדר.
אנו מוצאים שנדרים נאמרים בדרך כלל בזמן לחץ או משבר, ומטרתם לעורר או לעודד את האדם לעמוד במשימה העומדת לפניו. לכן, אנו מוצאים שיש מקום לנדרים שנאמרים בשעת סכנה, אבל נדרים שנאמרים בחייו של האדם סתם בחיי היומיום, יש בהם זלזול בכוח המחשבה והדיבור כאשר סכנת החילול היא אפשרית וממשית. וכך אמר החכם מכל אדם: "טוב שלא תידור משתידור ולא תשלם".
הכותב הוא נשיא הגרעין התורני וראש ישיבת ההסדר בראשון לציון