המחלוקת כמציאות של לכתחילה – היתכן?!

מחלוקת לשם שמים, שסופה להתקיים קיימת כאשר כל חלק מאותה מחלוקת מבין את מקומו ואת תפקידו ויודע לתת את החשיבות והמקום לשאר החלקים. זאת ועוד! כל חלק בעולם חייב להבין, כי חלקו לא יהיה שלם אלא אם כן יתן מקום לשאר החלקים המשלימים אותו

חדשות כיפה הרב אמיר אדרעי 16/06/15 10:44 כט בסיון התשעה

המחלוקת כמציאות של לכתחילה – היתכן?!
shutterstock, צילום: shutterstock

מן המפורסמות הוא, כי מאז ומעולם, רווחה תופעת המחלוקות בעם ישראל. החל ממחלוקת קרח ועדתו , המשך במחלוקות ב"ש וב"ה ובעצם עד היום, ניתן למצוא מחלוקות עצומות בעם ישראל. בדרך כלל, תופעת המחלוקות הובילה למשברים קשים והשלכות שליליות במשך ימי ההיסטוריה של עם ישראל. גם בימינו, אנו עדים למחלוקות קשות בתוך הציבור הישראלי. מחלוקות אלו גורמות לפילוג ולפעמים אף לשנאה תהומית בין ציבורים שונים בישראל. אמנם, יש לברר, האם אכן המחלוקת היא תופעה שלילית באופן גורף או שמא יש מקום להניח, כי המחלוקות בעם ישראל מובילות למציאות טובה ושלמה יותר? הבה נבדוק את העניין!

במרכזה של פרשתינו, אנו עדים למחלוקת קשה. קרח דורש ממשה לקבל תפקיד חשוב במערכתהמינויים בעם ישראל ומתלונן בפני משה על חוסר צדק בעניין ההנהגה.

המשנה במסכת אבות, פרק ה' משנה י"ז, עוסקת בנושא המחלוקת באופן כללי ואומרת:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים - אין סופה להתקיים ושאיננה לשם שמים - אין סופה להתקיים. איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים - זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים - זו מחלוקת קורח וכל עדתו".

התבוננות במשנה זו, מעלה מספר תמיהות:

ראשית כל, יש לשאול, מהי בכלל מחלוקת ומהי מהותה? כמו-כן, יש לברר מהי כוונת המשנה במילים: "סופה להתקיים"? בנוסף, מהו ההיגיון בכך, שמחלוקת שהיא אמיתית, לשם שמים, סופה להתקיים? הרי, לכאורה, אם סופה להתקיים - אין זה דבר טוב?! והרי מחלוקת היא דבר רע?

שאלה נוספת, שיש לשאול היא אודות הדוגמא שמביאה המשנה למחלוקת שאינה לשם שמים, שהרי היא חסרה, לכאורה. כשם שבדוגמא למחלוקת לשם שמים הובאו שני נשואי המחלוקת - הלל ושמאי, כך, לכאורה, היה צריך להיות בדוגמא למחלוקת שאינה לשם שמים - מחלוקת קורח ועדתו מול משה? מדוע הצלע השנייה של המחלוקת - משה - איננה מובאת בדברי המשנה?

ראשית, יש להבין, מהי מהות המחלוקת באופן כללי. הרב ערן טמיר כותב, כי שורש המילה מחלוקת הוא "חלק". אופיו של עולמנו הוא, כי הוא מורכב מחלקים רבים ומגוונים, כאשר לכל חלק יש אופי ומיוחדות משלו. על כל חלק מוטל התפקיד לצאת מן הכוח אל הפועל ולממש את תפקידו. לכן, באופן עקרוני, אין להיבהל ממחלוקת, שהרי זהו כל עניינו של עולמנו, עולם החלקים. אמנם, כל זה שייך אך ורק בתנאי אחד - שהמחלוקת היא, אכן, לשם שמים.

כעת יש לברר מהי הכוונה במילים: "מחלוקת לשם שמים"?

כדי להבין עניין זה, יש להתחקות אחר המילה: "שמים". מסבירים חז"ל, כי שמים מורכבים מהמילים אש ומים. האש והמים הינם חלקים שונים, הפוכים לחלוטין אחד מהשני, כוחות שונים לגמרי במציאות. שני הכוחות ההפכיים והקיצוניים ביותר במציאות הם האש והמים. אמנם, לכל הכוחות ישנו מקור אחד, אחדותי, הכולל את הכל והוא התמצית של הכל, עולם השמים. לכן, מחלוקת לשם שמים היא כאשר כל חלק במציאות ובבריאה יודע, כי מקורו ומקור כל החלקים בעולם הוא זהה. חשוב לדעת, כי לכל חלק יש את החשיבות והמיוחדות שלו, התפקיד המיוחד לו, כאשר כל החלקים משלימים זה את זה לפאזל הכללי השלם - האחד.

מחלוקת לשם שמים, שסופה להתקיים קיימת כאשר כל חלק מאותה מחלוקת מבין את מקומו ואת תפקידו ויודע לתת את החשיבות והמקום לשאר החלקים. זאת ועוד! כל חלק בעולם חייב להבין, כי חלקו לא יהיה שלם אלא אם כן יתן מקום לשאר החלקים המשלימים אותו, כל חלק לפי ערכו וחשיבותו ואז הכלל הגדול ייבנה מסך כל החלקים גם יחד. במקרה כזה -סופה של המחלוקת להתקיים במובן החיובי, כלומר, אף חלק לא מזלזל בחלק השני, אלא אדרבא, כל חלק מבין את חיוניותו של החלק האחר וכל החלקים מבינים שרק באופן זה - יתוקן העולם.

אך אם, ח"ו, המחלוקת איננה לשם שמים, כאשר כל חלק איננו מבין את נחיצותו וחיוניותו של החלק השני ולא מכיר בערכו להתקיים, אלא חושב את עצמו לחלק גדול וחשוב יותר ולכן מבטל את שאר החלקים הקיימים במציאות ויוצא כנגדם למלחמה, אעפ"י שבאופן אמיתי, גם הם נצרכים לקיומו של העולם - אין סופה של מחלוקת זו להתקיים, כיוון שבסופו של דבר, אותם חלקים לא נתנו מקום לשאר החלקים להיות חלק מאותו פאזל גדול של קיום העולם. או-אז, כיוון שכל חלק תפס מקום גדול מדי, על חשבונם של כל החלקים האחרים, ייאלץ אותו החלק לחזור לגודלו הטבעי והאמיתי ולא יוכל להתקיים.

המשנה מלמדת אותנו, כי מחלוקת שאינה לשם שמים היא מחלוקת בה צד אחד במחלוקת, בעולם החלקים, חושב שהוא הכל ואיננו נותן מקום לשאר החלקים האחרים וממילא - אין סופו להתקיים.

תופעה זו התרחשה במחלוקת קרח ועדתו. קורח איננו מבין את חשיבות העניין של חיבור כל החלקים גם יחד. קורח חושב, שרק חלקו הוא החשוב והוא איננו רואה את חשיבותם ונחיצותם של שאר החלקים. קרח איננו מבין, ששאר החלקים משלימים את חלקו שלו ונותנים לו מקום להתקיים. קורח איננו נותן מקום למשה, מנהיגם של ישראל. זוהי הסיבה לכך, שהמשנה איננה מזכירה את הצד של משה. המשנה מזכירה רק את קורח ועדתו, כדי לבטא ולהדגיש את העובדה, שמבחינת קורח ועדתו, הם לבד בעולם. שום דבר איננו מעניין אותם, חוץ מעצמם. בנוסף, יתכן שהמשנה מזכירה רק את הצד של קרח ועדתו, כי גם ביניהם הייתה מחלוקת. חבורתו של קרח הצטרפו למחלוקתו ממניעים שונים ולכן, כבר ביניהם נתגלעה מחלוקת, שהרי הם בעצמם לא נתנו מקום אחד לשני.

לעומת זאת, משה רבינו, מנהיגם של ישראל, הוא סמל של כלל ישראל. משה במהותו מאמין, שצריך לחבר את כל הפרטים, כל אחד ואחד מעם ישראל לכלל האומה, כדי שהאומה תהיה אחת: " ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". על אף העובדה, שכל אחד ואחד מעם ישראל שונה מאחיו, באופיו, בדעותיו ובהנהגותיו, יש לדעת, כי לכל אחד יש מקום בפאזל הגדול וכל אחד מעם ישראל חייב לתת מקום ונחיצות וחשיבות לאחיו והן להבין ולדעת מהו בדיוק מקומו, באופן יחסי, לשאר חבריו.

נמצא לפי זה, שמחלוקת היא לכתחילה דבר מאוד חיובי (כאשר היא לשם שמים), כי מתוך כך, עולם החלקים מתברר כעולם אחד גדול ואחיד וכל אחד לומד מהו מקומו ותפקידו בעולם.

סימוכין לרעיון זה ניתן למצוא בדברי המשנה במס' יבמות פרק א' משנה ד':

" ... אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו".

מדברי המשנה עולה, כי על אף המחלוקות החריפות שהיו בין ב"ש לבין ב"ה בענייני אישות וכן בענייני טומאות וטהרות, לא נמנעו הם וממשיכי דרכם מלהתחתן אחד עם השני וכן לעשות טהרות יחד.

עובדה זו ממחישה בצורה נפלאה את אשר אמרנו. חרף המחלוקות הרבים שהיו ביניהם, ידעו ב"ש וב"ה, לתת מקום גם לדעה ההפוכה מדעתם. זאת ועוד! כשמחלוקות אלו הגיעו לעולם המעשי, ידעו הם להתגבר על המחלוקת, לנהוג בענווה גדולה ולתת מקום משמעותי גם לדעה ההפוכה. זוהי הסיבה לכך, שהמשנה מציינת את שני צדדי המחלוקת של ב"ש וב"ה ובנוסף, מציינת כי מחלוקתם היא לשם שמים.

הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה