פרשת שלח לך עסוקה בעיקרה בחטא המרגלים- אותה משלחת מנהיגים שכשלה במשימתה לסלול את הכניסה לארץ וגרמה להסתבכות של ארבעים שנה במדבר. הפרשה כוללת גם רצף של מצוות מרכזיות שלכאורה אינן שייכות לקונטקסט הכללי של ספר במדבר. מצוות ניסוך היין על המזבח ומצוות הפרשת חלה הינן מצוות השייכות לכאורה לספר ויקרא העוסק בנושא הקרבנות. בנוסף להן "נדחפה" לפרשה גם מצוות הציצית וזאת ללא קשר לוגי הנראה לעין.
על מנת להבין את ההקשר, שומה עלינו לעיין בשורשו של חטא המרגלים. על פי פשט המקראות וספרות חז"ל המרגלים היו מראשי העם ומנהיגיו, ובלשון הכתוב - "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". היו אלו אנשי רוח, גדולי הדור, ודווקא משום כך לא ברור כיצד נפלו בחטא כה נמוך של חוסר אמונה ביכולת הקב"ה לסייע להם לנצח את הענקים אשר ישבו בארץ. מדובר הרי באותם אנשים שחזו זמן מה לפני כן כיצד הביס הקב"ה את פרעה שהיה מלך האימפריה הגדולה בעולם, ומדוע אינם מאמינים בהבטחתו להכניסם לארץ? כיצד דור אשר ראה את ים סוף נקרע לשניים, מפחד ממלחמה?
על פי ההסבר בספר הזוהר, חטאם של המרגלים נבע מחששם לאבד את תפקידם כמנהיגי העם עם הכניסה לארץ. ע"פ פירוש זה ברור מדוע מדגישה התורה את העובדה כי מדובר ב"ראשי בני ישראל". אולם גם כך קשה, משום שגם כך קשה להאמין ששיקולים פוליטיים יביאו מנהיגים רוחניים לחטא כה חמור כלפי הקב"ה וכלפי העם.
בעל "השפת אמת" - האדמו"ר מגור, נותן הסבר נפלא לנושא. מסביר ה"שפת אמת" כי המרגלים לא דאגו לגוב האישי שלהם, כי אם לעם כולו. המרגלים הבינו כי כל עוד עם ישראל במדבר, מונחה בידי השכינה בעמוד האש ועמוד ענן, אוכל בכל יום לחם מן השמים ושותה מים מבאר ניסית, הוא נמצא במעמד של "ראשים". מבחינה אמונית חיי המדבר היו נוחים משום שהרוחניות הייתה ברורה בהם. באין צורך לעבוד, להתפרנס או להזדקק לעולם הגשמי, הנחות לכאורה, עם ישראל היה במעמד גבוה. המרגלים הבינו כי הכניסה לארץ כרוכה בסכנות רבות, לא רק גשמיות, אלא בעיקר רוחניות. המרגלים לא מפקפקים ביכולתו של הקב"ה לנצח את האויבים היושבים בארץ ישראל, אולם הם בהחלט מטילים ספק ביכולתו של העם לשמר את מדרגתו הרוחנית בארץ שבו נדרשים לעבוד בכדי להוציא לחם מן הארץ. ובלשונו של ה"שפת אמת": "כי בודאי אמרו המרגלים אמת, כי בהיותם במדבר היה טוב להם ונראה להם שחס ושלום יהיה ירידה בכניסתם לארץ" (שפת אמת, פרשת שלח). המרגלים חששו ממדינה הכוללת מערכות של חקלאות, צבא, כלכלה, משטרה - שכן תורה מה תהא עליה? מי יישאר ללמוד תורה?
עצת המרגלים היא למעשה עצת גדולי הרבנים של אותו הדור. הם סירבו להתרגל למציאות הנורמאלית של ארץ ישראל וניסו בסך הכל "לעשות טובה" לקב"ה באמצעות פסיקה לפיה אסור לעלות לארץ ישראל, וכל זה כמובן "למען כבוד התורה", וזהו שורש הטעות ע"פ "השפת אמת". התורה ניתנה כאן לארץ, על מנת שנחיה את המציאות הארצית באופן נורמאלי, ויחד עם זאת נמצא כוח לרומם את המציאות ולמצוא בתוכה ביטוי לעולם הרוחני: "כי חשוב לפניו יתברך מה שמרוממין בחינת השפלות אליו... שבעבור זה היתה כל ירידת האדם מעולם העליון לעולם הזה" (שפת אמת, שם). המרגלים מרוב עלייתם מעלה, שכחו כי כל תכליתה של היהדות היא לחיות במציאות ארצית שיש בה קדושה. בחיים שיש בהם גם תורה וגם עבודה. בדיעבד, התברר כי גזירתם של המרגלים, הרבנים של אותו דור, המיטה על עם ישראל עונש טראגי של נדודים וגזירת מוות על כל הדור ההוא.
זו גם הסיבה בגללה נסמכות המצוות הנוספות שבפרשתנו לסיפור המרגלים. באמצעות מצוות החלה, נסוך היין על המזבח ומצוות הציצית לחטא המרגלים, מבקש הקב"ה ללמד את המרגלים כי יש תחליפים טובים לחיים הניסיים במדבר. במקום המן שהוא "לחם מן השמים", הם יאכלו "לחם מן הארץ". אמנם יהיה זה לחם פשוט ונורמאלי, אולם הם יוכלו לרוממו בקדושה ע"י מצות הפרשת החלה. במקום הבאר הנסית, יוכלו הם לנסך יין על המזבח ולקדש את העולם הבהמי, ואילו הציצית היא התחליף לענני הכבוד. כלאלו אמורים להזכיר לנו, כאן בעולם המציאותי, את הצורך לחפש משמעות רוחנית לחיי היום-יום בבחינת "וראיתם אותו - וזכרתם את כל מצוות ה".
זהו גם המסר הנצחי של סיפור המרגלים. בכל דור ודור קמים גדולים אשר מנתקים את התורה מהמציאות. רובם ככולם עושים זאת מתוך כוונות טובות וטהורות. הם מתעסקים ב"לחם מן השמים" ושוכחים את ה"לחם מן הארץ". פרשת המרגלים באה להזכיר כי התורה האמיתית והעמוקה "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא ...וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא ...כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂותו" (דברים ל)
הרב רונן נויבירט הוא רב קהילת "אהל ארי" ברעננה ומנהל מחלקת קשרי החוץ של ארגון רבני צהר
המאמר מתפרסם בעלון השבת של צהר