הסברו של רש"י
כתוב בתחילת הפרשה (במדבר פרק ח, ב): "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:"
על פסוק זה כתב רש"י על פי המדרש (מדרש רבה טו ו): "בהעלתך - למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
הסברו של הרמב"ן
הרמב"ן הקשה על דברי המדרש שהביא רש"י שתי קושיות:
א. למה משה מנחם את אהרון בכזאת נחמה, וכי רק את המנורה אהרון מדליק ומטיב, ואת הקטורת ושאר קורבנות אהרון לא עושה?
ב. מדוע חלשה דעתו של אהרון, הרי כל אותם ימי מילואים הוא גם הקריב קורבנות רבים?
ומתרץ הרמב"ן: "ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו:... והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלים מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו".
לפי הרמב"ן שמשה ניחם את אהרון בכך שתהיה הישועה בימי החשמונאים על ידי הכהנים זרע אהרון.
הסברו של האור החיים הקדש
גם האור החיים הקדוש הקשה שתי קושיות על הסברו של המדרש וכך הוא תירץ:
"אהרון היה מתאנח על חנוכת המזבח, והשיבו הקב"ה חייך שלך... מעשה המנורה שמוריד הנרות ומניחן באוהל ומקנחם, וחוזר ובונה אותם מחדש ומדליקה, הרי הוא כל יום כעושה מעשה חדש, שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה... והם לא חנכו אלא פעם אחת המזבח".
לפי האור החיים הקדוש, משה ניחם את אהרון בכך שהוא כל יום יחנוך את המנורה.
הסברו של הרב יחזקאל לוינשטיין
הרב יחזקאל לוינשטיין זצ"ל (היה מבעלי המוסר, נפטר בשנת תשל"ד [לפני 41 שנה], שימש כמשגיח בישיבות מיר, לומז'ה-פתח תקווה ופוניבז') ביאר את המדרש באופן אחר. אכן אהרון ידע שיש לו זכויות רבות, והוא הקריב קורבנות רבים. אך אהרון הצטער מכך שהוא הפסיד מצווה שהיה יכול לזכות לה. היה לו צימאון לשלמות בקיום המצוות. וכיוון שהייתה לו אפשרות להקריב את "קורבן הנשיאים" ולא הקריב - חלשה דעתו.
צימאון של גדולי ישראל לקיום מצוות
הצימאון לקיום מצוות, היה גם אצל משה רבנו שאף שהיה דבוק ב-ה', הרגיש חסרון גדול בכך שלא זכה להיכנס לארץ ישראל. אנשים אחרים היו אומרים: מה אכפת לך? עשית מה שיכולת, וה' החליט אחרת. אבל משה רבנו מתחנן 515 (כמניין ואתחנן) תפילות שאולי כן יזכה להיכנס לארץ.
וכן ניתן לראות זאת אצל ר' עקיבא שבשעה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל אמר לתלמידיו: "כל ימי הצטערתי על מקרא זה מתי יבוא לידי ואקיימנו ואהבת את ה' אלוקך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך". שבשעת מיתתו חשב על הזכות לקיים עוד מצווה של קבלת עול מלכות שמים.
וכן מספרים על הגאון מוילנא, שלפני שהוא נפטר הוא אחז את הציציות שלו בידו, בכה ואמר: "כמה טוב בעולם הזה, שבמחיר כמה פרוטות אפשר לזכות במצוות ציצית השקולה (שווה) כנגד תרי"ג מצוות".
ניתן לראות עוד רבים מגדולי ישראל בכל הדורות שהיו צמאים וחולמים לזכות לקיים כל רגע עוד ועוד מצוות.
תוספת להסבר
אם אפשר להוסיף לעניות דעתי על דבריו הנפלאים של ר' יחזקאל לוינשטיין. שאם הצער של אהרון היה בכך שהוא הפסיד מצווה כה חשובה, הנחמה שניחם אותו משה רבנו היה שהוא "מדליק ומטיב את הנרות". אומר לו משה: 'אמנם הפסדת מצווה אחת שכל מצווה היא אור בעולם, אך בזכות זה שאתה (אבות פ"א מי"ב): "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", אתה יכול להדליק יהודים רבים שיזכו בקיום התורה והמצוות', והמצוות שלהם נזקפות גם לזכותך.
סיכום
הצגנו 4 אפשרויות במה משה ניחם את אחיו אהרון:
רש"י - שאהרון ובניו ידליקו ויטיבו את הנרות כל יום.
רמב"ן - שצאצאי אהרון יחנכו המזבח בימי החשמונאים.
אור החיים - שאהרון ובניו חונכים כל יום את המנורה.
לעניות דעתי (ע"פ הסברו של הרב לוינשטיין) - שאהרון (וההולכים בדרכו) גם אם לא זוכים לקיים איזו מצווה, זכות ריבוי קירוב יהודים אחרים, על ידי ריבוי אהבה ושלום, מזכה אותם ליטול חלק בכל התורה כולה.
שנזכה בעז"ה לקרב את התורה לכל עם ישראל מתוך אהבה רבה, ומתוך כך לחדש את הדלקת המנורה בבניין בית מקדשנו עם ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.
הרב הלל מרצבך, רב קהילת בית כנסת מרכזי יד בנימין