השבת הראשונה בשבתות השנה, השבת היחידה בין כסה לעשור, מקבלת את שמה ואת רוחה לא מפרשת השבוע הממשיכה לעסוק בתהליך פרדתו של משה רבנו מעם ישראל אלא דווקא מקריאתו המפורסמת של הושע, נבואה הנקראת בהפטרת השבת :
"שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתנו וכו'" (הושע יד).
הנביא הושע בן בארי לא היה היחיד שעסק בעניין התשובה, ונבואתו אף אינה הנבואה הראשונה, על פי סדר ספרי הנביאים, המוזכרת בספרי הנ"ך. קדם לו ישעיה הנביא בקריאתו המפורסמת, קריאה שבקהילות אשכנז מפטירים בה בתעניות, "דרשו ה' בהימצאו וכו'" (ישעיה נה, ו), ולאחריה סודרה לפנינו קריאתו של ירמיהו בראש דבריו (ד, א) "אם תשוב ישראל אלי תשוב", ומאליה עולה השאלה מה זכה דווקא הושע בן בארי שאת נבואתו קבעו לנו חכמים כהפטרת השבת היחידה העוסקת בתשובה (ועיין בכך עוד בתוס' מגילה לא, ב) ?
את הפתרון לתעלומה זו מעניק לנו המדרש (בראשית רבה פד, יט) על הפסוק "וישב ראובן אל הבור" (בראשית לז, כט), פסוק המתאר את שיבתו של ראובן אל הבור אליו נזרק יוסף. רש"י (שם) מסביר כי לאחר שיוסף נזרק אל הבור נפנה משם ראובן והלך לו שכן "עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו", ומסביר המדרש :
"אמר הקב"ה, מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה. ואתה פתחת בתשובה תחילה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה. ואיזהו? זה הושע שנאמר 'שובה ישראל עד ה' א להיך'" .
על פי המדרש ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו על חטאו בבלבול יצועי אביו, ועיסוק זו הקנה לו מעמד בכורה כראשון לשבים עד כי הקב"ה הבטיחו שיהיה זה הנביא הושע, בן בנו של ראובן, שיפתח בתשובה תחילה. אולם הדברים קשים, שכן לא רק שהושע לא היה הנביא הראשון שפתח בתשובה, כפי שהראנו לעיל, אלא שגם ראובן עצמו לא היה הראשון שעשה תשובה, קדמו לו קין ואביו, אדם הראשון. כך מעיד המדרש (בראשית רבה כב, יג) על רגע המפגש בין אדם הראשון לבנו קין מיד לאחר שקין יצא מבית דינו של הקב"ה :
"'ויצא קין מלפני ה'' (בראשית ד, טז) מהיכן יצא? ר' חמא בשם ר' חנינא בר' יצחק אמר יצא שמח. כמא דאמרת 'הנה הוא יוצא לקראתך' (שמות ד, יד). פגע בו אדם הראשון. אמר לו מה נעשה בדינך? אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו. אמר, כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע? מיד עמד אדם הראשון ואמר 'מזמור שיר ליום השבת' (תהילים צב, א)".
אדם הראשון שנענש קשות על אכילתו מעץ הדעת לא הבין כיצד זה קין שקם על אחיו ורצחו נפש יצא שמח מבית דינו של הקב"ה, וקין מגלה לו את סודו, את הרז שמנע ממנו עונש חריף, את כוחה של תשובה, וכך גם האב לומד מבנו לעשות תשובה (וראה גם ויקרא רבה כט) . קושיה נוספת מצטרפת לברור זה : הרי הגמרא (שבת נה, ב) אומרת שראובן לא חטא או שעל כל פנים בוודאי לא חטא בחטא החמור העולה מפשט המקרא, כלשון הגמרא:
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא - אינו אלא טועה, שנאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר", מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו"? - מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: ... עלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? עמד ובלבל את מצעה. אחרים אומרים וכו'".
לפי דברי ר' שמעון בן אלעזר לא רק שראובן לא עשה בבלהה את אשר מייחס לו הכתוב אלא שכוונתו הייתה רק להגן על כבודה של אמו. הוא ראה בעיניים כלות כיצד יעקב, ששכל את רחל שהייתה עבורו עיקרו של בית, מכניס תחתיה את שפחתה בלהה ומבכר אותה על לאה אמו. ורק מתוך קנאה לכבודה של אמו הוא מבלבל את מצעה של בלהה, ומונע מיעקב להוציא את מחשבתו אל הפועל, כפי שמסביר רבנו קדוש ישראל החיד"א זצ"ל (כסא רחמים מסכת סופרים ט, ט) :
"וגם אני שמעתי מפה קדוש רב גדול אשכנזי ז"ל שקבל מרבותיו שהגאון מהר"ם איסרלאס ז"ל בעל המפה פירש שיעקב אע"ה היה רוצה לשכב את בלהה פלגשו ונתקנא ראובן, והיה הולך ובא אצל חדר המיטות, ... ויעקב אבינו ע"ה שמע שהיה הולך ראובן, ולכן חדל. ופירש הכתוב כן: וילך ראובן, שהיה הולך ומטייל בזמן "וישכב את בלהה פילגש", שהיה רוצה לשכב עם פילגש, ומה הוא זה? "אביו". "וישמע ישראל" שהיה הולך ראובן ולא שימש, ולכן "ויהיו בני יעקב שנים עשר". ובא ראובן בחלום והחזיק לו טובה על כך".
על פי דברים אלו, המיוחסים לרבנו הרמ"א, ראובן כלל לא נגע ביצועי בלהה וודאי שלא נגע בה עצמה רח"ל, הוא בסך הכל ניצל את צניעותו המופלגת של יעקב אבינו כדי למנוע ממנו לקרב אל בלהה. הוא הפגין נוכחות בקרבת מקום בזמן בו אביו אמור היה לקרב אל בלהה, ובכך מנע את המעשה, ועל כן מעשה של חטא אין כאן ולכל היותר יש כאן קנאה מופרזת של בן לכבודה של אמו, קנאה שהביאה אותו לעשות מעשה שאין בו שמץ של איסור אך שתוצאתו הייתה פגיעה בכבודו של אביו.
ואולי בכך טמונה גדלותו של ראובן. הוא הרי לא עבר על ציווי מפורש כפי שעשה אדם הראשון באכילתו מעץ הדעת, והוא וודאי לא הרג איש כפי שעשה קין, בעיניו הוא סך הכל קינא לכבודה של אמו האהובה, קנאה שבעיניים של בן הייתה מוצדקת לחלוטין. הוא מיאן לקבל את רצונו של אביו לבכר את שפחת אחות אמו על אמו, ובדרך מחוכמת שאין בה כשלעצמה כל איסור, הוא סיכל את רצונו של אביו ודאג לכבודה של אמו.
על מעשים שכאלה אנו לרוב כלל לא מבקשים סליחה. בדרך כלל אנו מגדירים אותם כמעשים של היתר, יש להם מניע שנראה חיובי, והם עצמם וודאי לא מצויים בתחום השחור, זה שבוודאי יש בו איסור. ייתכן שלכן המדרש מאריך ואומר "מעולם לא חטא אדם לפני", זהו חטא שהוא רק לפני ה', אף אדם לא יגדירו כחטא, וזו הייתה גדלותו של ראובן שאפילו על מעשים שכאלה הוא עשה תשובה.
על כך קרא הושע "שובה ישראל עד ה' אלוקיך". קריאה לתשובה שמוגדרת דווקא מנקודת התוצאה "עד ה' אלוקיך", תשובה שאינה דווקא ממעשים רעים אלא שקוראת לאדם להתעלות עד כיסא הכבוד, כמאמר חכמים (יומא פו, א) :
"אמר רבי לוי: גדולה תשובה, שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד, ב): "שובה ישראל עד ה' אלוהיך"".
ייתכן וכיסא הכבוד הוא סמל מעשיו של הקב"ה הקושר כתרים לאותיות (מנחות כט, ב) וחולק מכבודו לבשר ודם, כיסא הכבוד הוא סמל למלך אשר מחלק את הכבוד לנתיניו - ברואיו, מלך הכבוד. תשובה אל כיסא הכבוד קוראת לאדם להתעלות מעל בקשת הכבוד לו, לקרוביו ולמקורביו, להשיל מעליו גם מעשים שנראים לו ברי הצדקה ונקיים מעוון אך יש בהם פגיעה בכבודו וברצונו של האחר, לעשות כמעשיו של הבורא ולחלוק כבוד לזולתו, וכך להתעלות עד כיסא הכבוד.
נערך משיעור של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בת"א