"היום כולכם"- צוואתו לדורות של משה רבינו

על היחסים המורכבים שבין אנשי הרוח לאנשי המעש, על קנאת העם במנהיגיו ועל הכבוד שהם צריכים לרכוש להם. הרב יאיר בן מנחם על ברכת הדרך של משה רבנו לעם ישראל ביומו האחרון ועל משמעותה לימינו

חדשות כיפה הרב יאיר בן מנחם 30/09/16 13:52 כז באלול התשעו

"היום כולכם"- צוואתו לדורות של משה רבינו
באדיבות המצלם, צילום: באדיבות המצלם

מילה אחת שוזרת את פרשת השבוע שלנו עם הימים הגדולים, ימי ראש השנה, הבאים בעיקבותיה :

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אלוקיכם. רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אלוקיך ...".

"היום" אומר הזוהר הקדוש (ח"ב סג, ב ; פח, א) זה יום ראש השנה. משה רבנו עומד עתה ביומו האחרון (רש"י על אתר) ואוסף את כל עם ישראל כדי להיפרד מהם לשלום ולהעניק להם את ברכת הדרך ואת ההכוונה שתאפשר להם להמשיך לצמוח ולשגשג גם כאשר הוא עצמו כבר לא יהיה לידם כדי להאיר את דרכם, להגן ולשמור עליהם. הכוונה שתלווה את עם ישראל מאז אותו יום לאורך כל הדורות ותעניק להם את הכוח והיכולת לשוב ולעמוד לפני ה' מידי ראש השנה.

אם אתם נצבים היום, אומר לנו משה רבנו, ואם אתם חפצים להמשיך ולעמוד נצבים לאורך כל הדורות, אתם תצטרכו להקפיד על רעיון אחד, מילה אחת שמקפלת בתוכה את שורש הברכה של עם ישראל - "כולכם".

האחדות, והאהבה והאחווה שביניכם חרף כל ההבדלים והמחלוקות היא מקור הברכה שלנו. משה למד את השיעור הזה בצורה קשה עד מאוד בחייו הפרטיים. כבר בראשית דרכו של העם במדבר, זמן קצר אחרי שהוא עצמו הנהיג אותם ביציאה ממצרים, הוביל אותם מעבדות לחרות, נטה את ידו על ים סוף והעבירם בתוך הים ביבשה, והשמיע להם את דברותיו של הקב"ה הוא למד את השיעור הזה. "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר", הוא איחר בסך הכל בשש שעות, וכבר לא נמצא בעם מי שיזכור אותו ויטה לו חסד.

העם ראה שמשה לא ירד, ובמקום להיקהל ולהתפלל עליו, לדאוג לשלמו של מי שעשה עימם את כל הדברים הנפלאים הללו, הם שכחו ממנו, ופנו לאהרן אחיו בדרישה "קום עשה לנו אלוקים אחרים אשר שילכו לפנינו". קנאו במשה, כלשונו של רבנו ה"כלי יקר", והביאו על עצמם את חטא העגל :

"יען כי מהידוע שמדת הקנאה שהיתה באחי יוסף גרמה להם אותו מעשה של וישחטו שעיר עזים ומאז נשתרשה בתוכם מדת הקנאה לדורות, כמו שכתוב (תהלים סט י): כי קנאת ביתך אכלתני. היא קנאת בית ישראל המצויה בין ישראל בכל הדורות יותר מבכל האומות עד שיצא העגל הזה מתוך שרבים קנאו במשה במחנה כקרח ועדתו, וכן באותו זמן רבים קנאים פגעו בו, וזאת תורת הקנאות לחשוב עליו עלילות דברים לאמר: כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. כדי לפרוק עולו מעליהם ולמנות עליהם העגל הזה, העצב נבזה האחוז בחבלי בוז, כי הקנאה המסבבת פירוד הלבבות היא שעמדה להם שנפרדו איש מעל אחיו, כי בטלו מצות ואהבת לרעך כמוך. וזהו החטא הקודם המסבב גם המאוחר, שלסוף פנו עורף גם אל ה' ובטלו מצות ואהבת את ה' אלהיך. ומטעם זה אמרו רבותינו ז”ל (ב"ר לח ו): שכל זמן ששלום בין ישראל אפילו עובדים עבודה זרה הנח לו, שנאמר (הושע ד יז): חבור עצבים אפרים הנח לו אבל חלק לבם עתה יאשמו".

יסוד אחד שוזר את כל החטאים, קובע הכלי יקר, והיסוד הזה הוא מידת הקנאה. בשל המידה הזו מכרו האחים את יוסף ובטלה מצות ואהבת לרעך כמוך ומידה זו הובילה גם לביטול מצוות ואהבת את ה' אלוקיך. זו הסיבה שבשלה אומר משה לעם ישראל "כולכם לפני ה' אלוקכים", ראשית כל אתם צריכים להקפיד להיות כולכם, מאוחדים ואוהבים, ורק לאחר מכן תוכלו להתעלות וגם להיות "לפני ה' אלוקיכם".

אך משה רבנו, והתורה הקדושה, שבדרך כלל מקצרים מאוד בלשונם, אינם מסתפקים במילים ספורות כדי להתוות לישראל את הדרך העולה בית א-ל. משה מפרט כיצד מגיעים אל האחדות הזו :

"ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטרכם, כל איש ישראל..."

מסביר הספורנו :

"ראשיכם שהם שבטיכם שבטי המושלים והם הנשיאים והשרים אשר בידם שבט המושל. וזקניכם. הם השופטים. ושוטריכם אשר להם כח להכריח בעלי הדין. ועל כל אלו הראשים מוטל להורות להמון מה טוב להם שיקבלו עליהם או ימאנו".

משה רבנו מלמדנו כי כדי להגיע אל האחדות דרושה הנהגה, אנשים שיובילו את העם וינהיגו אותו, אלא ששאלת ההנהגה בדור שאחרי משה סבוכה משאלת ההנהגה בדורו של משה, וזוקקת הכרעות לא קלות. משה שימש בשני כתרים הן כמלכם והן כרבם של העם, היה זה שדאג לקיומו הגשמי של העם ולחיי השעה שלו, והיה גם זה שהנחיל לעם את התורה ונטע בהם חיי עולם, היה גם איש הרוח וגם איש המעש. מעתה, ומן הסיבה הפשוטה שלאורך הדורות שוב לא זכינו לכך יהיו מסוגלים לשלב תורה וגדולה, יתפצלו שני התפקידים האלה לשני אישים, איש המלוכה ואיש החוכמה והתורה, וממילא עולה השאלה למי מהם הבכורה ? וכיצד זה מכריעים בין שני תפקידים נעלים אלה?

ואכן מצינו מחלוקת קשה בין שניים מן הגדולים והמפורסמים שבין מנהיגי ישראל. הגמרא במסכת ברכות (י, א) מספרת על מחלוקת שנפלה בין חזקיהו וישעיהו :

"אמר רב המנונא: מאי דכתיב: "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר" ? מי כהקדוש ברוך הוא שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו.

חזקיהו אמר: ליתי ישעיהו גבאי, דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב. ישעיהו אמר: ליתי חזקיהו גבאי, דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע.

מה עשה הקדוש ברוך הוא - הביא יסורים על חזקיהו, ואמר לו לישעיהו: לך ובקר את החולה..."

חזקיהו המלך סבר שאין זה מכבודו ללכת אל ישעיהו הנביא, וישעיהו הנביא גם הוא חשב שאין זה מכבודו ללכת אל המלך. עשה הקב"ה פשרה ביניהם החלה את חזקיהו המלך וציווה על ישעיהו ללכת לבקר את החולה. נראה כי הקב"ה קבע שהאמת היא עם ישעיהו הנביא, ועל אף כל גדלותו התורנית של יחזיקהו, מי שהקב"ה רצה לעשותו משיח, ומי שהיה אחראי על הפצה אדירה של תורה בישראל, הוא היה זה שצריך היה למחול על כבודו וללכת על ישעיהו הנביא, ועל כן את הייסורים, את החולי והכאב הוא היה זה שקיבל. הקב"ה מחליש אותו ובכך נותן לישעיהו סיבה טובה ללכת ולבקר את המלך מבלי להקל בכבודו שלו. הפשרה אותה הטיל הקב"ה בין שני הצדיקים מעניקה לכל אחד מהם את מעמדו הראוי לו, המלך זקוק לכבוד ולהדר החיצוניים, בבחינת מוראה של מלכות, כבוד ומורא הנדרשים לה כדי ליישם את תפקידה ולהשליט סדר בעם ובממלכה, ולנביא העוסק בחיי הרוח והנצח של העם נדרשים כבוד והדר פנימיים, כאלה שאינם נובעים מיראת העונש אלא מיראת הרוממות. כך אכן פוסק הרמב"ם (הלכות מלכים ב, ה) בכל הנוגע לכבודו של המלך :

"וכל העם באין אליו בעת שירצה, ועומדין לפניו ומשתחוים ארצה, אפילו נביא עומד לפני המלך משתחוה ארצה, שנאמר הנה נתן הנביא ויבא לפני המלך וישתחו למלך, ... וכן מצוה על המלך לכבד לומדי התורה, וכשיכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו, וכן היה יהושפט מלך יהודה עושה אפילו לתלמיד חכם היה עומד מכסאו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי, במה דברים אמורים בזמן שיהיה המלך בביתו לבדו הוא ועבדיו יעשה זה בצינעה, אבל בפרהסיא בפני העם לא יעשה, ולא יעמוד מפני אדם, ולא ידבר רכות, ולא יקרא לאדם אלא בשמו כדי שתהא יראתו בלב הכל".

כך הסביר מר"ן הרב קוק (עין אי"ה שם) את המחלוקת בין ישעיה לחזקיה :

"כח הנבואה שהשפיע הקב"ה לישראל בזמן הנבואה היה תעודתו למלא את הצרכים הנצחיים של האומה, להנחילה חיי עד רוחניים, גם ללמדה ארחות חיים שבהם תשיג הקיום התמידי, שיהי' רוחה חי לעולמים ושתזכה לקיום לאומי בעתיד. וכח המלוכה הי' לאשר את העם בחיים הלאומים בהוה. ... זוהי הפשרה של הקב"ה, הביא יסורים על חזקי' וא"ל לישעי' לך ובקר את החולה. הרי בגלוי, היתה המלוכה רוממה, שהרי ישעי' הנביא עכ"פ הלך אל חזקי' המלך, אבל בתוכם של דברים, מי סבל מכאוב ונדחה, המלך. ".

ואולי משום כך נקט משה רבנו בלשון ארוכה "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם", ולא כתב במפורש נשיאכם/ שריכם "זקניכם ושוטריכם", הותיר והתיר לנו להבין כי ראשיכם ושבטיכם הינם למעשה שניים, ראשיכם המה החכמים אנשי החזון והנבואה, ושבטיכם הם השרים אוחזי שבט המלוכה, אך מבחוץ הם נראים אחד "ראשיכם שבטיכם" הם הראשים לשבטיכם, למביט מן החוץ אנשי המלוכה הם העיקר אך המתבונן פנימה מבחין כי הם המִישנים לאנשי החזון והרוח.

נערך משיעור של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בת"א

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן