לקראת סיום הפטרת פרשת עקב "ותאמר ציון" (ישעיהו מט, יד-נא, ג), השנייה מבין שבע דנחמתא, מועלים על נס אברהם אבינו ושרה אמנו כמחוללי האומה הישראלית, וההפטרה חותמת בפסוק נחמה: "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ. כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".
בספר ייטב לב לרבי יקותיאל יהודה טייטלבוים מסיגעט (נפטר בשנת תרמ"ג; 1883), נכדו של ה"ישמח משה", מתבארים שני הפסוקים האחרונים על הגאולה העתידה. לדידו של המחבר, אף אם אין בידי ישראל זכויות מספיקות כדי להיגאל בגאולה האחרונה, ראויים וכדאיים הם להיגאל בזכות המעשים הטובים שעתידים הם לעשות לאחר גאולתם. ואלה דבריו: "בזה יש לפרש מה שאמר ישעיה הנביא 'הביטו אל אברהם אביכם' וגו', 'כי אחד קראתיו' (בקריאה של חיבה, בשביל) 'ואברכהו וארבהו' (שיצאו ממנו עם רב בני ישראל ומזה תלמוד) 'כי נחם ה' ציון' וגו', כי אף אם אין אנו זכאים להגאל בזכות עצמנו, יגאלנו על שם העתיד כי אחר הגאולה בודאי נהיה טובים, ונעשה ונשמע דבר ה', וזהו שאמר בשביל 'וישם' (לעתיד) 'מדברה' (מי שהוא בחינת מדבר) 'כעדן', 'וערבתה' (מי שהוא בחינת ערבה שאין בו לא טעם ולא ריח) 'כגן ה'', וכמו שיצאנו ממצרים על שם העתיד כן יגאלנו על שם העתיד" [פרשת פנחס, סה ע"ד (עם פתיחת ראשי התיבות)].
בהקשר לתפיסה המוזכרת ראוי אף להפנות לדברי המחבר בפרשת עקב, שם הוא מוסיף להתייחס לכתוב החותם את ההפטרה, והוא מוצא בו רמז למחללי שבת בזמנו: "בהפטרה 'מי בכם ירא ה'' וגו' (ישעיהו נ, י-יא), 'כי נחם ה' ציון' וגו' (שם נא, ג). יש שם רמז על דורות הללו אשר בעונותינו הרבים יצאו מה שיצאו מחללי שבת בפרהסיא ועוברים על 'לא תבערו אש' וגו' 'ביום השבת' וגו' (שמות לה, ג) בשתיית הפיפא או ציגארען [=בעישון מקטרת או סיגריות - י"ל), אוי לאזנים שכך שומעות..." [פרשת עקב, כ ע"א-ע"ב (עם פתיחת ראשי התיבות)]. אולם רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים ממשיך ומציין שם כי למרות שאנו עדים למציאות זו, אף על פי כן נבטח בה' ובחסדו, כי לא יטוש ה' את עמו והוא יגאלנו מהרה, ובזמן הגאולה הם ישובו בתשובה.
בסיום קטע הביאור בפרשת פנחס מתייחס רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים לרעיון לפיו גאולת מצרים הייתה "על שם העתיד", ובהתאם לכך הוא מביע את התקווה שאף הגאולה העתידה תהיה בתבנית זו. ואמנם במקומות רבים ב"ייטב לב" מאריך המחבר את הדיבור על כך שגאולת מצרים הייתה בזכות התורה שעתידים היו לקבל. בהידרשותו לנושא זה בפרשת בראשית (ד ע"א-ע"ג) הוא מסתמך על קטע בזוהר פרשת חיי שרה (קכא ע"ב) שם נאמר שהקב"ה מיטיב עם האדם לא רק בזכות מעשיו הטובים משכבר, כי אם אף על יסוד המעשים הטובים שעתיד לבצע. והנה, רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים מסתמך על הנאמר בזוהר אשר מתייחס לפרט וליחיד, ומחיל דגם זה גם על כלל ישראל. בהקשר לרעיון המבוטא בזוהר ראוי להוסיף ולהזכיר כי בזוהר פרשת ויחי (רכז ע"א) נאמר באורח דומה כי אדם שחלה ואין לו זכויות מספיקות כדי לקום מחוליו, הקב"ה מבריאו מפני שרואה שעתיד להיות זכאי ומשום כך דן אותו לטובה.
רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים מוסיף לציין בפרשת בראשית שם, על בסיס הנאמר בספרו של רבי יהודה רוזאניס "פרשת דרכים" (ירושלים תשנ"ב, דרוש רביעי, עמ' נז-ס), כי לצד הזכות העתידית של ישראל בקבלת התורה צפה הקב"ה שהם עתידים לחטוא בעגל. ואולם כשהקב"ה מביט על המעשים שאדם עתיד לבצע, הוא מתחשב רק במעשיו הטובים ואינו מסתכל על חטאיו העתידיים, וזהו בבחינת חסד ורחמים. בהקשר לתפיסה הכללית לפיה אדם נדון בהתאם למעשיו העתידיים ממשיך רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים להזכיר כי מחמת שהקב"ה הוא למעלה מהזמן, משום כך עבר ועתיד שווים אצלו.
בתשתית תפיסתו הכוללת מצוי ניסיון למצוא פתחי זכות לכלל ישראל וליחידים מתוכו, חרף חטאים המצויים בידיהם. וכך נוטל רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים הזדמנות לבאר כתובים מהפטרת פרשת עקב כדי לבטא את העמדה שישראל ראויים לגאולה על בסיס הזכויות שיצברו לעתיד לבוא.
בהקשר לדברינו ראוי לציין עוד כי רבי יששכר דב רוקח מבעלז (תרי"ד-תרפ"ז; 1854-1926) נשען על דברי הזוהר הנזכרים לעיל בפרשת חיי שרה ועל בסיסם מטעים כי לעתים יזכה אדם בדין בראש השנה על סמך מעשיו הטובים העתידיים. כך המצוות שעתיד אדם לסגל במהלך חודש תשרי, חודש המשופע במצוות הקשורות למועדים החלים בו, נזקפות לזכותו למפרע, ועל יסודן הוא זוכה בדין כבר מראשית (אהרן קדוש ה', ירושלים תשס"ז, עמ' רלב-רלג. לניתוח מקור זה יוחד מאמרי "על חשבון העתיד", מעריב, כ"ו באלול תשס"ז, המגזין, דעות, עמ' 7).
והנה, התפיסות המוזכרת בידי רבי יששכר דב רוקח מבעלז ורבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, שיש בהן ראייה חיובית ולימוד זכות כלפי כלל ישראל וכלפי יחידים מתוכו, הן דגם הראוי לאימוץ כלפי הזולת בפרוס חודש הרחמים והסליחות וכן בהתקרב ימי הדין והרחמים. והמלמד זכות על חברו ועל עם ישראל - בהתאם לכך "במרום ילמדו עליהם ועלינו זכות שתהא למשמרת שלום".