פרשת קרח: יצאו ניצבים

מהלך המרד המתואר בפרשת קורח מאופיין באמצעות מגוון פעלים. מה אפשר ללמוד מזה על מעמדה של השפה במערכת התקשורתית-דתית שלנו?

חדשות כיפה פרופ´ ישראל רוזנסון 30/06/16 13:10 כד בסיון התשעו

פרשת קרח: יצאו ניצבים
תנך הולמן, צילום: תנך הולמן

מהלך המרד המתואר בפרשת קורח מאופיין באמצעות מגוון פעלים: 'ויקח קרח'; 'ויקמו לפני משה'; 'ויקהלו על משה'; 'ויאמרו אליהם'; 'הנועדים על ה''; 'לא נעלה'; ועוד. ואין זאת אלא שהשימוש בפעלים כה רבים ושונים מלמד על ריבוי פניו של המרד, יעדיו השונים והאינטרסים של הקבוצות החברתיות השונות ש'התאחדו' (אבוי לאחדות!) למטרה המגונה הזו.

בתוך סדרת פעלי המרי שהוזכרה בולט הביטוי: "ודתן ואבירם יצאו ניצבים פתח אהליכם..." (במדבר טז, כז). המדרש בתנחומא באר את הצירוף 'יציאה והתייצבות' כדלהלן: " וכי יושבין או כורעין או נופלין יוצאין בני אדם? אלא מלמד שיצאו כשהן מחרפין ומגדפין", וראיה לכך מגלית הפלשתי, שגם בו נאמרו ה'יציאה' וה'הצבה', וכידוע הוא חירף וגידף כהוגן (בסופו של דבר עלה לו מה שעלה).

פירוש זה של המדרש מצא את מקומו בין הפרשנים לדורותיהם. למשל רש"י: "יצאו נצבים בקומה זקופה לחרף ולגדף"; ונראה כי ב'יציאה' המדוברת יש צד פעיל, אקטיבי, ניכרת בה תנועה, בעוד ש'התייצבות' נעשית במקום, ויש בה כמעין עמידה, מצב של אין תזוזה. המדרש מתרגם יציאה פעילה זו למונחים של דיבור רע - חרפות וגידופים; כביכול זוהי יציאה שהיא הוצאה, הוצאה מן הפה! ביטויים של גנאי היוצאים מהפה.

קצת חבל שהפרשנים שעסקו בכך ויתרו על התיאור הציורי של מדרש תנחומא 'וכי יושבין, או כורעין, או נופלין יוצאין בני אדם?'. תיאור זה מדגיש באופן הברור ביותר את שפת הגוף! קצת חבל, לטעמי כמובן, ששורה זו לא אומצה בפרשנות משום שנדמה לי שהמדרש לוחש לנו, כביכול, שהלוואי והיו יוצאין כורעין, יושבין, נופלין, מה שלא יהיה! שפת גוף ציורית זו, המתבססת בעצם על כיפוף הגוף, מעידה על היסוס, על ספק, וזה בדיוק מה שחסר אצל דתן ואבירם המתייצבים. העמידה היציבה הנחושה משדרת ודאות מוחלטת בצדקת טענותיהם. ואכן, עם שכמותם אין לדבר, אין מקום לדיאלוג; דיבור אם יוצא משפתותיהם, הוא של חרפות וגידופים. אפשר אפוא ללמוד על מעמדה של השפה במערכת התקשורתית-דתית שלנו. אכן, האדם הוא יצור מדבר, אך הוא שלמות הוליסטית אחת, וכדי שידבר בלשונו, בשפה המדוברת, חשוב שיישמע גם 'קול' אבריו השונים. עימות ביניהם, דיסוננס, אינו בהכרח דבר רע! הוא יכול להעביר מסר של מורכבות, שבסופו של דבר מביא לידי תיקון.

כללו של דבר, אין לנו אלא להצטער שהיוצאים ניצבים מכריזים על חוסר רצון לדבר, ומכאן קצרה הדרך לחרפות וגידופים ולנתק מוחלט עם הסביבה האנושית האופפת אותם.

פרופ' ישראל רוזנסון, ראש מכללת אפרתה