חלקה השני של פרשת אמור כולל את פרשת המועדים הראשית בחמשת חומשי התורה (ויקרא, פרק כג), המזכירה בפתיחתה את שבת, ולאחר מכן את המועדים; פסח, קרבן העומר ושבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת. קיימים במקרא גם אזכורים נוספים של השבת והמועדים, אולם הם אינם מופיעים כולם יחדיו בפרשה אחת כבפרשת המועדים שבספר ויקרא.
בבבלי ביצה (טז ע"א) מובאת ברייתא המציינת את נוהגם של הלל ושמאי בהתייחס לשבת: "תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר 'ברוך ה' יום יום' (תהלים סח, כ)". בהמשך מובא מקור נוסף בעל תוכן זהה. לפי גישתו של שמאי ימי החול נחשבים כמשניים בהשוואה לשבת, אין להם עמידה שלמה מצד עצמם, והם מובילים לשבת. לעומתו, הלל מייחס ומשייך ערך עצמי לכל יום ויום, ערך שאינו קשור ישירות לשבת ולמהותה, ולדידו, בכל יום ראוי להתענג על טוב ה'.
והנה, אפשר גם להעלות דגם שונה של יחסי גומלין בין שבת לבין ימות החול, גישה המשקיפה על השבת והמועדים כמקרינים החוצה, עמדה המטעימה שבחינות שונות שאינהרנטיות לימי הקודש יכולות להימצא גם בימות החול. כך מובעת במקורות שונים התפיסה ששבת היא במובנים שונים השורש של ימי החול. נציין רעיון זה כפי שהוא מבוטא בקטעי תפילה אחדים ב"ליקוטי תפילות" לרבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב. תפיסה זו מיוסדת על הגותם של רבי נחמן ורבי נתן, אם כי הם אינם מקורה הראשוני. וכך נאמר בהידרשות הראשית למוטיב הנדון ב"ליקוטי תפילות": "וְתַעַזְרֵנוּ לְהַמְשִׁיךְ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת עַל יְמֵי הַחֹל, עַד שֶׁכָּל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה יִהְיוּ טְהוֹרִים וּקְדוֹשִׁים בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה, בִּקְדֻשַּׁת שַׁבָּת קֹדֶשׁ, עַד שֶׁיִּהְיוּ נִכְלָלִים כָּל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה בְּשֹׁרֶשׁ חַיּוּתָם שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא שַׁבָּת קֹדֶשׁ שֶׁהוּא מְחַיֶּה וּמְקַיֵּם כָּל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים וְכָל הַנֶּאֱצָלִים וְכָל הַנִּבְרָאִים וְהַנּוֹצָרִים וְהַנַּעֲשִׂים וְכָל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם מֵרֵאשִׁית נְקֻדַּת הַבְּרִיאָה עַד סוֹף נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי, אֲשֶׁר כָּל חִיּוּתָם וְקִיּוּמָם הוּא שַׁבָּת קֹדֶשׁ" (ליקוטי תפילות, יט).
תפיסה זו מבוטאת גם בתפילה הבאה: "זַכֵּנִי לִשְׂמֹחַ בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וַעֲצוּמָה, עַד שֶׁאֶזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ הַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל וְאֶזְכֶּה לִזְכֹּר אֶת הַשַׁבָּת קֹדֶשׁ תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ' (שמות כ, ח), וּלְהַמְשִׁיךְ עָלַי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת תָּמִיד בְּכָל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל, שֶׁיִּהְיוּ כָּל יְמֵי הַחוֹל קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים בִּקְדֻשַּׁת שַׁבָּת קֹדֶשׁ וְעַל יְדֵי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת נִזְכֶּה לְקַבֵּל כָּל הַבְּרָכוֹת מִמְּקוֹר הַבְּרָכוֹת" (ליקוטי תפילות, חלק שני, מב). רעיון זה בא לידי ביטוי בצורה משנית יותר גם בתפילות אחדות נוספות (שם, לא, לח; חלק שני, ב, יג).
כמו כן, במקורות שונים נחשב חג הפסח למועד שהינו שורש המועדים והשנה כולה. כך אפשר לציין כי בספר נהר שלום לרבי שלום שרעבי מוזכרת התפיסה שחג הפסח וימי ספירת העומר הם שורש לכל השנה כולה, ובאורח דומה מצינו לדוגמה בכתבי רבי צדוק הכהן מלובלין שפסח הוא שורש קדושת המועדים (פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות יט). ישנם גם מקורות המטעימים כי ראש השנה הוא שורש השנה כולה, ראש לכל השנה. ב"ליקוטי תפילות" לדוגמה מצינו בקשה להמשכת קדושת חודש ניסן, שהוא ראש החודשים, ושמחת חודש זה על פני השנה כולה (ליקוטי תפילות, חלק שני, ה).
מכלול המקורות הללו מטעימים כי היבטים שונים של הסגוליות הגלומה בשבת ובמועדים יכולים לבוא לידי ביטוי גם בימות החול, וכי השבת, המועדים וראשי החודשים מהווים מעין נקודת פתיחה המקרינה והמשליכה על ימות השבוע ועל כל רגעיו של האדם באופן מוחשי וממשי. בהתאם לדגם זה יכול האדם להמשיך את קדושת השבת והמועדים ושמחתם, וכן גם בחינות רעיוניות נוספות הטמונות בימים אלה, על פני ימות החול כולם, ולהפוך את עיתותיהם הפרטיים והספציפיים לדרגה גבוהה יותר, למדרגה של שבת. כך האדם יכול להעלות את החול לקודש באמצעות הטמעת הקודש בחול ולהיות שרוי בהוויה תודעתית מתמדת של רוממות והתעלות. התהלכות במסלול זה באפשרותה לשדרג את מציאות חייו הקיומית השגרתית, ולהוביל לחיים משמעותיים יותר, מתוך ההכרה שכל יום צופן בחובו את הפוטנציאל הרוחני האצור בשבת מתוקף ההשפעה המיוחדת שהוא יכול לשאוב הימנה, פוטנציאל שיש למצותו ולהוציאו מן הכוח אל הפועל.
הידיעה שאדם יכול להימצא במצב אולטימטיבי מתמיד של שבת, ולהיות מחובר למציאות הקיומית של שבת גם בימות החול, מעניקה ממד נאצל ונשגב להווייתו. דגם זה חושף ראייה שונה בתכלית של ימי החול הרגילים לכאורה; הוא מציב בפני האדם את האפשרות לחיות ביתר שאת חיים שלמים וממומשים יותר, ומאפשר לו להעפיל ליעדים שייתכן ולא סבר מתחילה שיוכל להגיע אליהם. הידיעה שבכל רגע מימות החול טמונה בפוטנציה האפשרות שתהיה בגדר רגע של שבת, היא בבחינת מצפן שלאורו יכול האדם לנווט את אורחותיו ולהנחות את דרכיו, וראוי לו לעשות כן. היכולת להתנהל בהתאם לתבנית זו היא אתגר הניצב לפתחו של כל יחיד ויחיד.
בברכת המזון בשבת אומרים אנו את הנוסח "הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". בהתאם לתפיסה שלפיה יום השבת והמועדים בכוחם לשמש מקור השראה והשפעה לימות החול, קיים מקום לומר שהאדם יכול ליצור לעצמו כבר בעולם הזה מעין עולם הבא, הוויה תודעתית שכולה קודש, באמצעות העלאת הרגעים השגרתיים והנדושים כביכול למדרגה עילאית יותר.