מן המפורסמות הוא, כי לימוד התורה הינו אבן היסוד לקיומו של עם ישראל. כל אדם מישראל מצווה להפוך את לימוד התורה לחלק מרכזי בחייו.
עם זאת, יש לברר, מהו היחס הנכון בין לימוד התורה לבין שאר הדברים שאנו עושים בחיינו.
בתחילת פרשתינו, בפרק כ"ו פס' ג', כתוב:
"אם בחקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם".
המדרש בסיפרא על פרשתינו, פרשה א' סעיף ב' , עומד על ההבדל בין חוק לבין מצווה:
"אם בחקותי תלכו - יכול אלו המצוות?! כשהוא אומר: 'ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם' - הרי מצוות אמורות. הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו? - להיות עמלים בתורה".
מתוך המדרש עולה, כי כוונת התורה במילה "בחקותי" היא - עמל התורה.
מקור נוסף, העוסק בעמל התורה הוא בתלמוד הבבלי, מס' סנהדרין, דף צ"ט ע"ב:
"אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר: 'כי האדם לעמל יולד'. איני יודע אם לעמל פה נברא, אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר: 'כי אכף עלי פיהו', הווי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה? כשהוא אומר: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', הווי אומר: לעמל תורה נברא".
משני המקורות הללו ניתן להסיק, כי הברכה המובטחת לאדם, בהמשך פרשת בחקותי, תבוא, בין השאר : "אם בחקותי תלכו...", כלומר, אם תעמלו בתורה - אזי מובטחת לכם הברכה.
אך יש לברר, מדוע מכנה התורה את העמל בתורה במילה 'חוק'? בנוסף, מהי כוונת התורה במושג של עמל התורה? מתי נחשב האדם לעמל בתורה ובאלו תנאים?
ראשית נברר, מדוע מכנה התורה את המושג עמל התורה בשם חוק!
אור החיים הקדוש במקום, עונה על כך תשובה נפלאה:
" ... וטעם שקרא התורה חוקה, לצד שיש בה מצווה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים ושלוש והם נטועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה, חוקה חקק ותמצא שאמרו ז"ל, כי לטעם שילמוד תורה בחשק תמיד, גזרה חכמתו יתברך, שיהיה האדם לומד ושוכח...".
מדברי אור החיים הקדוש עולה, כי לימוד התורה הוא חוק שחקק בנו הקב"ה. עמל התורה הוא לימוד של שינון וחזרה, אפילו בדברים שהאדם יודע כבר, כיוון שלימוד התורה חייב להפוך להיות חלק ממהותו הפנימית של כל אדם מישראל. התורה צריכה להיות חקוקה בנו, חלק אינטגראלי מהווייתנו. בסוף דבריו, מוסיף אור החיים הקדוש, כי כדי שהאדם ילמד את התורה מתוך חשק ורצון גדול, גזר הקב"ה על השכחה.
כעת, יש להבין מהו באמת עמל התורה. מתי הופך לימוד תורה לעמל ממשי, לחוק אצל האדם?!
כדי להבין עניין זה, נעיין במס' חגיגה, דף ט' ע"ב:
"אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב: 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו?! היינו 'צדיק' היינו 'עובד אלוקים', היינו 'רשע' היינו 'אשר לא עבדו'?! אמר ליה: 'עבדו' ו'לא עבדו' תרווייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד. אמר לו: ומשום חד זימנא קרי ליה 'לא עבדו'? אמר ליה: אין!".
בר הי הי שואל את הלל שאלה בעניין הפסוק המופיע בספר מלאכי, פרק ג' פס' י"ח:
" ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו".
השאלה היא, מדוע מזכיר הנביא מלאכי גם 'צדיק' וגם 'עובד אלוקים'? בנוסף, מדוע מזכיר גם 'רשע' וגם 'אשר לא עבדו'?! האין זו כפילות מיותרת?!
עונה על כך הלל תשובה שדורשת עיון רב: מסתבר ש'עבדו' ו'לא עבדו' אינו מתייחס ל'צדיק' ול'רשע', אלא ששניהם ('עבדו' ו'לא עבדו') צדיקים גמורים, אלא שמי שלומד את תורתו רק 100 פעמים נקרא 'לא עבדו' ואילו זה שלומד 101 פעמים נקרא 'עובד אלוקים'.
בר הי הי שומע את הדברים ותמה: וכי לימוד של פעם אחת נוספת מהווה הבדל כה מהותי בין 'עובד אלוקים' (101) לבין זה 'שלא עבדו' (100)?!
נראה, כי ההבדל בין 100 פעמים לבין 101 פעמים איננו רק הבדל כמותי. שאלו את האדמו"ר הזקן בעל התניא: הייתכן, שבשביל פעם אחת היותר על מאה שלא חזר על לימודו, נקרא 'אשר לא עבדו'? ופירש: אצלם הייתה הרגילות לשנות מאה פעמים וההרגל נעשה טבע ומכיוון שלומד רק לפי הרגילות והטבע - אין זו עבודה, כי עבודה היא במאמצים יתירים על הטבע ולכן נקרא 'אשר לא עבדו'.
מדברי בעל התניא עולה, כי לא הכמות של הלימוד היא הקובעת את החשיבות והשכר על הלימוד אלא העמל שאדם משקיע בלימוד. בעל התניא מסביר, כי בזמן הגמרא, אדם רגיל היה לומד כל דבר 100 פעמים. אמנם, זוהי הרגילות. בכך אין האדם זוכה להיקרא עובד ה'. הדבר הופך אצלו להרגל, כמצוות אנשים מלומדה, ללא השקעה מיוחדת, כאילו רק כדי לצאת ידי חובה . אדם הרוצה לזכות בתואר 'עובד ה'' חייב ללמוד מעבר לרגילות. זהו עמל התורה. הלימוד האינטנסיבי, מעבר לזמן הרגיל, מעבר למה שכל שאר האנשים עושים, ההשקעה המיוחדת בלימוד התורה.
אדם הלומד אפילו פעם אחת מעבר לרגילות ומשקיע בכך עבודה מעבר לחובה הרגילה - נחשב 'עובד ה''.
רמז נפלא להבדל שבין לימוד תורה 100 פעמים לבין לימוד תורה של 101 פעמים, מובא בדברי הכלי יקר על פרשתינו. המילה 'זכר' בגימטירא היא 227 ואילו הגימטריא של המילה 'שכח' היא 328. אומר הכלי יקר, שמי שרוצה לבטל את השכחה, יחזור על לימודו 101 פעמים וכך יפחית 101 ממילת 'שכח' ויגיע ל'זכר' (328 (שכח) פחות 101 = 227 (זכר)).
נראה, כי ניתן להביא ראייה נפלאה וחזקה לדברינו, בעניין עמל התורה, מתחילת פרשת 'חוקת'.
בספר במדבר פרק י"ט פס' ב' כתוב:
" זאת חקת התורה אשר צוה ידוד לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על".
" זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים".
פרשת חוקת עוסקת בדיני טומאה וטהרה.
הגמרא במס' ברכות בדף ס"ג, מתייחסת לפס' י"ד למילים: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל':
" אמר ר"ל: מנין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: זאת התורה וגו'.
חשוב לציין, כי גם כאן, הדברים מופיעים בפרשת 'חקת' וכמו בפרשת 'בחקותי' אנו רואים, כי עמל התורה הינו חוק. חוק חקק הקב"ה וקבע, כי כדי להפוך את עמל התורה לדבר משמעותי בחיי האדם, חייב הוא להפוך את לימוד התורה שלו לדבר שהוא מעבר לרגילות. ההשקעה בלימוד התורה חייבת להיות כזו, שהאדם מוכן להמית עצמו עליה, באופן החיובי, כמובן.
נראה כי הקב"ה מצפה מאיתנו, שלימוד התורה יהפוך להיות חלק מרכזי ועיקרי בחיינו. ישנם דברים רבים שאנו רגילים לעשות בחיינו: לאכול, לשתות, להיות עם המשפחה וכו', אך העסק בתורה, העמל בתורה, חייב להיות משהו שהוא מעבר להרגלים שלנו, הרבה מעבר למה שאנו רגילים ומורגלים לעשות. לימוד התורה חייב להיות חלק עיקרי באורח חיינו, עד כדי כך, שיהיה חקוק בליבותינו ובנפשנו. אנו צריכים להיזהר שלימוד התורה לא יהפוך אצלנו לשיגרה, ולא חלילה לשיגרע...
לימוד תורה, הנעשה על בסיס של רגילות, ללא תשומת לב מיוחדת וללא הבנה שלימוד זה הינו חלק מהותי מעצמותנו - בסופו של דבר לא יצלח.
באופן מעשי, חייב כל אדם מישראל לתת את המשקל הנכון ללימוד התורה, בחלוקת זמני היום שלו. אין ספק, כי חובה על האדם לעבוד כדי להתפרנס בכבוד, אך השאלה הגדולה היא מה עושה האדם בזמן הפנוי שלו. האדם, כאמור, חייב להקדיש חלק חשוב מהיום לעבודה, להיות עם אשתו, לחנך את ילדיו, לקיים מצוות של גמ"ח וצדקה, אך העיקר שצריך לזכור הוא שבזמן הפנוי שנותר לו - חייב הוא להקדישו לעמל התורה ולהפוך את התורה לדבר משמעותי ומהותי בחייו.
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה