בשבת פרשת יתרו עומדים לסיים במסגרת לימוד הדף היומי בתלמוד הבבלי את הפרק הרביעי של מסכת גיטין ולפתוח בלימוד הפרק החמישי (דף מח). המשנה הראשונה בפרק החמישי מתייחסת בין השאר לכתובת האישה: "הניזקין שמין להן בעידית, ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית. ר"מ [=רבי מאיר] אומר אף כתובת אשה בבינונית" (מח ע"ב). בנוסח המקביל במשנה שבירושלמי החכם החולק הוא רבן שמעון בן גמליאל. משנה זו היא חלק משרשרת משניות, שתחילתה בפרק הרביעי, הכוללת הלכות שנקבעו מפני תיקון העולם. המשנה הנדונה משקפת את הנוהג בזמן שלאחר תקנתו של שמעון בן שטח שהתקין שכל נכסי הבעל אחראים ומשועבדים לכתובת האישה (כתובות פב ע"ב).
בברייתא המובאת במהלך הסוגיה בבבלי על אתר (מט ע"ב) שהקבלה חלקית לה מצויה בתוספתא כתובות (יב, 3, מהדורת ליברמן עמ' 96), מוזכר שהטעם לקביעת כתובת האישה בזיבורית הוא שיותר ממה שהאיש רוצה לשאת אישה, האישה רוצה להינשא. ההלכה במשנת גיטין נדונה מהיבטים שונים מלבד בסוגיה התלמודית בגיטין (מט ע"ב-נ ע"א) גם בתוספתא כתובות (שם), בסוגיות אחדות נוספות בבבלי, בסוגיה המקבילה בירושלמי גיטין ובסוגיות נוספות בירושלמי.
מרביתן של הלכות כתובה נדונו במסכת כתובות, ובכלל זה תקנתו של שמעון בן שטח, שבאה לעולם בעקבות בעייתיות שנוצרה בשלבים מוקדמים יותר של התקנת הכתובה. הברייתא בבבלי כתובות (פב ע"ב) מציינת כי בתחילה היה הבעל נותן לאישה ככתובה שטר התחייבות, לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה, אולם הוא לא היה מחויב לשעבד את נכסיו למטרה זו. מכיוון שלא הייתה לנשים ערבות ממונית לכתובתן, ולעיתים לא יכלו לגבות את ערכו, הן לא רצו להינשא, "והיו" - הגברים - "מזקינין ולא היו נושאין נשים". כתוצאה מכך "התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה", ובמקרי גירושין שבה האישה לבית אביה. מצב זה הקל על הבעל לגרש את אשתו מאחר והכסף כבר יועד למטרה זו, ובעקבות זאת התקינו תקנה חדשה ולפיה היו מניחים את דמי הכתובה בבית הזוג עצמו. אולם עדיין בעידנא דריתחא יכול היה הבעל לומר "טלי כתובתיך וצאי". בעקבות מציאות זו התקין שמעון בן שטח שהבעל כותב בשטר הכתובה "כל נכסי אחראין לכתובתה", דהיינו שהוא לא ייחד את דמי הכתובה למקום או לחפץ מסוים, אלא כלל נכסיו היו משועבדים לתשלום הכתובה, ובמידת הצורך נאלץ למכור חלק מרכושו.
אם כן בהתאם למתואר, בשלבים שונים של התגבשות הכתובה נוצרו מצבים של חוסר הגינות כלפי האישה, ובעקבותיהם נאלצו חכמים לתקן תקנות כדי לחזק את מעמדה של האישה בנישואים.
****
בדורנו אפשר להצביע על מציאות חדשה, אומללה ומבישה, שבה דמי הכתובה ותוספת הכתובה הופכים פעמים רבות במדינת ישראל קלף מיקוח ואמצעי סחיטה בידי הבעל בתהליך פרידתם של בני זוג. זאת למרות שזכותה של האישה שמורה לה בלא עוררין לקבל את דמי כתובתה בשעה שהיא נפרדת מבעלה. וכך על מנת לקנות את חירותן, נשים נאלצות ונדרשות לוותר על דמי כתובתן ועל תוספת הכתובה במקרים שבהם הן זכאיות לקבלם על פי ההלכה.
הדברים הגיעו לידי כך שאישה העומדת כיום תחת חופתה, ושומעת יחד עם שאר הקרואים קבל עם ועדה את התחייבויותיו של הבעל כפי שנרשמו בכתובה, אינה יכולה להיות בטוחה כי במידה ויתפתחו נסיבות שבהן בני הזוג ייפרדו, היא אמנם תזכה בדמי הכתובה ובתוספת הכתובה. עוול זה מצריך ומזקיק התייחסות.
מציאות בלתי נתפסת זו מעוררת התמרמרות בקרב ציבור הנשים עצמן, עד כי קיים אלמנט מסוים בציבור הדתי אשר מטעם זה, וכן לעיתים מטעמים נוספים הקשורים לפי ראות עיניו בטקס הנישואים כפי שמתקיים כיום, מעדיף להינשא שלא דרך הרבנות, אלא בטקסים דתיים פרטיים.
אולם פתרון זה - אליה וקוץ בה. נישואים שלא דרך הרבנות הם עבירה על החוק במדינת ישראל, ומקובלנו כי דינא דמלכותא דינא. בנוסף, אישה הנישאת בדרך זו תוסיף להיחשב בצורה רשמית כרווקה מבחינת מרשם האוכלוסין. נישואים פרטיים אף אינם נטולי בעייתיות בתחום הממוני, שכן ייתכנו מקרים שבהם קיימים פערים בסכומם של תשלומים שונים כלפי המדינה. כך שנישואים פרטיים גוררים בעקבותיהם בעיות הלכתיות ומשפטיות שונות.
והנה, לאור העובדה שעל פי ההלכה זכאית האישה לקבל את דמי כתובתה ותוספת כתובתה, ועל רקע ריבוי המקרים שבהם האישה אינה יכולה לממש את זכותה זו, יש מקום להעלות בזמננו הצעה חדשה על מנת לחזק את מעמד האישה וכן כדי לבצר את תוקף הכתובה עצמה.
כך יש צורך לקום ולעשות מעשה כדי לתקן את המעוות ולעגן בחקיקה במדינת ישראל את זכותן של הנשים לקבל את כתובתן. זאת כדי להגן עליהן ולהבטיח את מימוש זכותן המוקנית להן. מעתה כספים אלה יהיו לחלוטין מחוץ לדיון ולמשא ומתן בין בני הזוג, והם יוקצו וישוריינו באופן מלא לטובת האישה.
קיים מקום להניח שהתקבלות תקנה חדשה זו תפעל להפחית במידת מה את מספר הפונים לנישואים דתיים פרטיים שאינם עוברים דרך הרבנות, וכן להקטין את מספרם של אלה הפונים לאפיק של נישואים אזרחיים.
****
המציאות הנוכחית שאנו עדים לה בזמננו מסיבה צער ועוגמת נפש לנשים רבות. חז"ל כבר התבטאו באומרם שאישה "לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה" (כתובות סא ע"א). צערן וזעקתן של הנשים הנדרשות לוותר על כתובתן היא צער השכינה גופה, כמו שנאמר במשנת סנהדרין (ו, ה): "אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער, שכינה מה הלשון אומרת? כביכול קלני מראשי, קלני מזרועי", כלומר השכינה עצמה מבקשת שנקל מעל איבריה שהפכו כבדים מחמת צערם של בני אדם. המציאות בת ימינו בנוגע לצורך של נשים רבות לוותר על כתובתן מרחיקה את הגאולה. אולם תיקון הכתובה המוצע כאן שבמסגרתו תזכה האישה בדמי כתובתה המגיעים לה, בכוחו לפעול להקמת השכינה מעפרה ולקירוב הגאולה.