על החירות

פרשת בהר מכילה סדרה של פרשות משנה, המורות על חובת גאולת אדם שנמכר לעבד.

וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר. אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה-לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. (ויקרא כ"ה, מ"ז מ"ח)

בתום פרשיות אלה העוסקות בשעבוד האדם או בשעבוד ממונו, מופיעים שני פסוקי סיום:

לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'. (ויקרא כ"ו, א' ב')

הפסוקים הללו נראים מנותקים מהנושא הקודם, ועל כן מחלקי התורה לפרקים העמידו אותם כתחילה לפרק חדש. אבל בחלוקת המסורת הם מסיימים את פרשיות הממכר לעבד, ושאלת הקשר במקומה עומדת. רש"י מציע פשר וקשר, בעקבות תורת כוהנים:

'לא תעשו לכם אלילם'. כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר הואיל ורבי (האדון שלי) מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודת אלילים אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו.

הרמב"ן מחדד את הפירוש:

ופירושה, שהזכיר הכתוב עבודה זרה ושבת, שיזהר בהן העבד הנמכר לגוי, ומורא המקדש, שיבוא שם ברגלים ויירא ממנו, והוא הדין לכל המצות, אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמד על כולן.

התבוננות בדברי רש"י ובדברי הרמב"ן מורה שלמעשה ישנן שתי שאלות ביחס לפסוקים האלה: האחת - מה הקשר בינן ובין פרשיות העבדות, השנייה - מדוע הוזכרו דווקא מצוות אלה? ביחס לשאלה הראשונה מורים הן רש"י והן הרמב"ן, כי מדובר בציוויים לעבד הקוראים לו לשמור את המצוות גם בהיותו משועבד. ביחס לשאלה השנייה מורה הרמב"ן כי אין מדובר דווקא במצוות הללו, והן אבות לכל יתר המצוות. העבד נקרא לקיים את כל המצוות בזמן שעבודו, לא רק את המוזכרות בפרשה.

על פי פשוטו של מקרא, מדובר דווקא במצוות הללו. איסור עבודת אלילים, איסור השתחוויה לריבונו של עולם מחוץ למקדש (זה פשרה של אבן המשכית, עליה משתחווים), ומצוות השבת. מה יש במצוות אלה, שחשוב להזכיר אותן לעבד?

נדמה לי שהמכנה המשותף של מצוות אלה הוא מושג החירות. ערך החירות הוא ערך היסוד של התורה, הוא המכונן את הזהות של עם ישראל:

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל-כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. (דברים ה' י"ד)

כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. (דברים ט"ו י"ב-ט"ז)

וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם, וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה. (דברים ט"ז י'-י"ב)

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם, וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. (דברים כ"ד י"ז-י"ח)

כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. (שם כ'-כ"ב)

הזיכרון של עבדות מצרים מוביל בראש ובראשונה להתחשבות בעבד. כאן הקשר הוא ברור וראשוני. שנית הזיכרון מוביל לדאגה לגר ליתום ולאלמנה, ואף כאן החיבור מובן. אמנם הם אינם עבדים, אבל מי שאינו מוגן הן מבחינה פיזית והן מבחינה כלכלית הוא למעשה במעמד של עבד. פרשת השבת כפי שהיא מופיעה בספר דברים, אף היא מכילה את החובה לדאוג לעבדים שינוחו כאדוניהם ביום השבת. מכאן אפשר להאיר את פרשתנו: החובה לשמור את השבת מופיעה לאחר פרשיות העבדים מכיוון שיש קשר עמוק ביניהן. זהו קצה הקרחון לסדרת מצוות המורות על דאגה לחלש ולעבד, והן שונות מכל המצוות האחרות. מה שמייחד אותן הוא הקשר העמוק לחוויית העבדות שנחקקה בזיכרון הלאומי, והיא אמורה ליצור עולם שאיננו מתעלם מהעבד ומהחלש. אך מדוע מובלט האיסור לעבוד אלילים? מדוע מופיע כאן האיסור להשתחוות מחוץ לבית המקדש? ומדוע בסופו של דבר מופיעה החובה לירא את המקדש, דווקא כאן?!

נדמה לי כי אפשר להעלות השערה על הקשר בין איסור עבודת האלילים ובין זיכרון מצריים. האדם נוטה לברוח מהחופש, כפי שהבליט אריך פרום בספר בשם זה. העבדות לא רק נכפית על האדם, אלא הוא חותר אליה. האלילות היא ביטוי לכמיהה של האדם להשתחוות לכוח. מי שהיה במצריים נכווה בכוויית השעבוד והוא 'חולה' חירות. הוא לא יהיה מוכן להשתעבד לא לעץ לא לאבן לא לאדם ולו בעל סמכות כזאת או אחרת. זו אלילות. תאמרו - אם כך גם השעבוד לריבונו של עולם סותר את ערך החירות?! באה התורה ומאשרת ואוסרת לבנות אבן משכית להשתחוות עליה אפילו לשמים (לשון רש"י) מחוץ למקדש. ריבונו של עולם לא חפץ במשתחווים, בחסרי חירות. יהודי צריך להיות בן חורין. והפרשה חותמת בנקודת קצה חדה: גם במקדש לא מצופה מהאדם לירא מריבונו של עולם, אלא מהמקדש עצמו. אם יש קורטוב של הכרח של מנוס מחופש ושל יראה, הפנה אותו למקדש ולא ליושב מרומים. אלוהים אוהב את העומדים מולו בקומה זקופה, היודעים גם להתעמת אתו כאברהם וכמשה. רק מי שערך החירות בוער בקרבו, לא יוכל לשאת פגיעה בעבד או בגר ביתום ובאלמנה. רק הוא יחלץ לגאול את אחיו שנמכר לעבד. העבדות הטביעה בנו רגש חירות מעשית, הדואגת לבל יהיה כל שיעבוד בסביבתנו.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים