על פרדוקס החסד והאמת

אם נתבונן בחיינו מבעד לתפילתו המורכבת של יעקב, נמצא כי היא מאתגרת אותנו להגיב בשתי תגובות הפכיות. מצד אחד - אף אחד לא חייב לנו שום דבר. כל דבר טוב הנופל בחלקנו, איננו מובן מאליו. על הכל יש להודות. הכל חסד. מצד שני - אנחנו במו ידינו קובעים את גורלנו

חדשות כיפה ד"ר משה מאיר 26/11/15 08:50 יד בכסלו התשעו

על פרדוקס החסד והאמת
משה מאיר, יחצ, צילום: משה מאיר, יחצ

יעקב החרד מהמפגש עם עשיו אחיו, נושא תפילתו למרום. בתוך התפילה הוא אומר:

קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

הפסוק הזה אומר דרשני, מעורר כמה תמיהות ופליאות:

א. קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים - אם יעקב קטן מכדי לזכות בכל החסדים, הרי שבכך מתמעטת זכותו להינצל. מה הטעם להזכיר את קטנותו בבקשת ההצלה?

ב. מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת - 'חסד' ו'אמת' הם שני מושגים סותרים. אם חסד עשה עמו ריבונו של עולם, הרי שלא היתה זו אמת, ואם בדין ועל פי האמת זכה - הרי שאין כאן חסד?

ג. וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת - מהפסוק נראה כי היות לשני מחנות הוא ניגוד ל'במקלי...', כלומר ביטוי לרכוש הרב שיש עתה ליעקב. אך מתחילת הפרשה עולה שחציית המחנה לשני מחנות היא ביטוי לחרדה מפני עשיו: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ, וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר: אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.

בואו ונניח את שלוש השאלות תלויות, ונפנה לדון בביטוי 'חסד ואמת' המהווה לדעתי את הנקודה הארכימדית להבנת הפרשה. ביטוי זה חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים בתנ"ך, בכך הוא מאפשר לנו לדון בו כשלעצמו ובהקשריו השונים. למרבית הפרשנים לא היה נוח להשאיר את הביטוי כהווייתו, שכן כך הוא מכיל סתירה. על כן הם ניסו לוותר על אחד מ'קצות הסותר' (ביטוי של רבי חיסדאי קרשקש). אונקלוס תרגם:

זעירן זכותי מכל חסדין ומכל טבון...

בתרגום חוזר לעברית - 'קטנות זכויותיי מכל החסדים ומכל הטובות...' האמת הופכת לטוב, וכך קטנה הסתירה בינה לבין החסד. הרמב"ן מקשה על אונקלוס:

לא הבינותי דעת אונקלוס שתרגם מכל חסדין ומכל טבון...

אונקלוס רצה לבטל את הסתירה. אבן עזרא מצא דרך אחרת לבטל את הפרדוקס -

'חסד' - דבר שאינו חיוב. ו'אמת' - לקיים דבר החסד.

ה'אמת' איננה אמת אלא קיום של החסד, ובכך בטל הניגוד. בואו ונלך בדרך אחרת, נותיר את הניגוד על מקומו. נראה לאן ייקח אותנו הפרדוקס. ראשית, הפרדוקס הזה הוא ממידותיו של הקדוש ברוך הוא. משה מבקש מריבונו של עולם:

וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. (שמות ל"ג י"ג)

ריבונו של עולם נענה לו -

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. (שם ל"ד ו')

יונה כועס על ריבונו של עולם, ששלח אותו להציל את נינווה. לבסוף, לאחר שנכפתה עליו השליחות ואנשי נינווה שבים בתשובה, מסביר יונה למה ברח מלכתחילה:

וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר: אָנָּה ה'. הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי, עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה (ד' ב')

יונה מצטט את תעודת הזהות של ריבונו של עולם מספר שמות, אך משמיט את האמת. אלוהים - לטעמו - לא היה נאמן לזהותו הפרדוקסאלית. הוא ויתר על האמת למען החסד, לא היה מסוגל להחזיק בשני קצות הסותר.

נחזור לפרשתנו. יעקב מגדיר את כל אשר קרא לו כחסדים ואמת. כלומר - מצד אחד, הכל חסד. שום דבר לא מובן מאליו. המשפחה, הרכוש, השיבה לארץ. מצד שני - אמת. יעקב יכול להסתכל על חייו ולומר: בעשר אצבעותיי בניתי לי משפחה, רכשתי רכוש, הבחנתי שהגיעה העת לחזור לארץ. אין כאן חסד, יש כאן דין ואמת.

אם בתווך של התפילה עומד פרדוקס החסד והאמת, הרי הוא מקרין גם על שני הקצוות. ה'קטונתי' - ביחס לחסדים משמעו - אני קטן מלזכות בכל הטוב הזה. אך ביחס לאמת הוא מאבד את משמעותו. כאילו מקופל בתפילה משפט והיפוכו - 'קטונתי מכל החסדים' 'מכל האמת - לא קטונתי. זה אני.'

'כי במקלי עברתי את הירדן הזה' - ועתה יש לי רב, ומזה קטונתי. אך מצד שני - עתה הייתי לשני מחנות, חצוי מאימת אחי, וזה לא מגיע לי. סבלתי מספיק. די! המאזין ישמע את שתי המנגינות השונות כמבנה של קונטרפונקט מוסיקלי.

אם נתבונן בחיינו מבעד לתפילתו המורכבת של יעקב, נמצא כי היא מאתגרת אותנו להגיב בשתי תגובות הפכיות. מצד אחד - אף אחד לא חייב לנו שום דבר. כל דבר טוב הנופל בחלקנו, איננו מובן מאליו. על הכל יש להודות. הכל חסד. מצד שני - אנחנו במו ידינו קובעים את גורלנו. הרצון חוצב במציאות ויוצר את תבנית חיינו. אם בא הגורל - שבשפה הדתית מובל על ידי ריבונו של עולם - ומכה בנו, מידת האמת מובילה אותנו לטעון - זה לא נכון ולא הוגן. מגיע לנו ליהנות מפרי עמלנו, לא לחצות את חיינו לשני מחנות מפחד הרוע.

יעקב עבר במקלו את הירדן, אנחנו אוחזים במקל בשני קצותיו: מודים על הטוב ועל החסד הלא מובן מאליו שנפל בחלקנו, ותובעים בתביעת אמת ודין לשמור עליו מכל רע.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן