מן המפורסמות הוא, כי היציאה למלחמה טומנת בחובה פחד וחששות כבדים מפני העתיד לקרות. חז"ל מלמדים אותנו, כי "אין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (תלמוד ירושלמי, מס' שבת דף י"ט ע"ב) ובוודאי בשעת מלחמה.
למרות חששות אלו, מצווה אותנו התורה, כי כאשר אנו יוצאים למלחמה , אסור לנו לפחד מהאויבים, שהרי הקב"ה נמצא איתנו ושומר עלינו מפניהם. נדמה, כי בפרשתנו, מחדשת התורה נקודה חשובה, השופכת אור על עומק הציווי שלא לפחד בזמן מלחמה, ובעיקר, על תנאי הכרחי לניצחון אפשרי על האויב.
בפרק כ' פס' א', עוסקת התורה בעניין היציאה למלחמה:
" כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְדוָד אֱלֹקיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
בתחילת הפסוק, מתארת התורה מצב בו האדם יוצא למלחמה נגד אויביו ורואה צבא חזק וגדול מולו ומצויד בכלי נשק מתוחכמים. או-אז, מצווה אותו התורה, שלא לפחד מצבא האויב. התורה מנמקת את דבריה בסיבה אחת בלבד, לכאורה:
אל תפחד מאויב זה, על אף יתרונו הרב, כיוון ש"ה' אלוקיך עמך". ה' נמצא אתך בזמן המלחמה ולכן אין משמעות לכך שצבא האויב רב וחזק ממך. ה' עושה את המלחמה והוא זה שמכריע את הקרב.
הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר" שואל, בין השאר, מהו הקשר והצורך בשלוש המילים האחרונות בפסוק זה: " המעלך מארץ מצרים"? מדוע מזכירה התורה את היציאה ממצרים, בהקשר ליציאה למלחמה? מה היה הכתוב חסר, לו הפסוק היה מסתיים במילים: "כי ה' אלוקיך עמך"?
נראה, כי הנצי"ב מבקש לחדד נקודה מאוד מיוחדת, הקשורה ליציאה למלחמה ובעיקר למציאות החיים המיוחדת, בזמן השהייה במחנה היוצא למלחמה.
ראשית, מבאר הנצי"ב, כי חשוב לדעת, שבזמן מלחמה, הקב"ה נמצא בתוך מחנה ישראל.
סיוע לנקודה זו, ניתן למצוא בפסוקים מפורשים, שבאו קודם לכן, בספר דברים, פרק כ"ג, פס' י' - ט"ו:
י - כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכול דבר רע. יא - כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מיקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבוא אל תוך המחנה. יב - והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה. יג - ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. יד - ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכיסית את ציאתך. טו - כי ידוד אלודיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך".
בפסוק ט"ו כתוב, כי הקב"ה ממש מתהלך בקרב מחנה ישראל, היוצא למלחמה ולכן על כל אחד מהחיילים לשמור על עצמו בצורה נקייה וטהורה. ראשית, עניין זה מתקשר למילים, המופיעות בפרשתנו: "כי ה' אלוקיך עמך". חייל השרוי במצב של לחימה וחשוף לסכנת חיים בכל רגע נתון, עלול, חלילה, לשכוח את עצמו ולעשות דברים שאינם עולים בקנה אחד עם התנהגותו בימים רגילים.
מבאר הנצי"ב, כי זו הסיבה לכך, שהתורה מציינת בפסוק זה, כי עלינו לדעת שהקב"ה נמצא איתנו במחנה היוצא למלחמה, ממש בתוכנו, ולכן עלינו לשמור על קוד אתי והלכתי מאוד ברור, של קדושה וטהרה. בזמן מלחמה, משרה הקב"ה את שכינתו בתוך עם ישראל, בכל מקרה, ללא שום תנאים. נראה, כי עובדה זו מחייבת את החיילים, הנמצאים במחנה היוצא למלחמה, להתנהגות מיוחדת, שהרי במציאות זו, הקב"ה מצוי בתוכנו, באופן קרוב מאוד, יותר מהרגיל.
כעת גם ניתן להסביר את הקשרן של שלוש המילים, המופיעות בסוף הפסוק: "המעלך מארץ מצרים". מילים אלה, אכן מתקשרות בצורה נפלאה להסבר הכללי שהזכרנו לעיל.
מבאר הנצי"ב, כי 3 המילים הללו באות ללמד את כולנו, שעל אף שארון הברית לא מצוי עמנו בזמן המלחמה - הקב"ה עדיין ובכל אופן, מתהלך בתוך מחנה ישראל ועוזר לבני ישראל לנצח. זו גם הסיבה, שהתורה מזכירה את העובדה, שהקב"ה העלה את בני ישראל מארץ מצרים, בהקשר זה. כשבנ"י יצאו ממצרים, לא היה איתם ארון ברית ובכל אופן, הקב"ה הלך איתם בעמוד ענן ביום ובעמוד אש בלילה והציל אותם מכל מיני קשיים ופורענויות.
נמצא, א"כ, כי בפסוק שהבאנו בתחילת דברינו, מלמדת אותנו התורה, שכאשר יוצאים למלחמה, אין ממה לפחד, כי הקב"ה נמצא אתנו תמיד, מתהלך בתוכנו ושומר עלינו מכל רע, גם כשנדמה לנו שאין הדבר כך. ההוכחה לכך היא מיציאת מצרים, כשארון הברית לא היה אתנו ובכל אופן, הקב"ה שמר עלינו מכל רע. הדבר בא לידי ביטוי, כאמור, במילים: המעלך מארץ מצרים".
לסיכום הדברים ניתן לומר, כי תנאי מרכזי והכרחי לאפשרות של ניצחון על האוייב הוא הידיעה שהקב"ה נמצא בתוך מחנה היוצא למלחמה ובסופו של דבר, הוא הגורם העיקרי לניצחון. עובדה זו אף מחייבת כל חייל היוצא לקרב להתנהגות הולמת ולקוד אתי מיוחד בכל ההתנהלות שלו בתוך המחנה בכלל ובקרב עצמו בפרט, שהרי הקב"ה ממש מצוי בתוכו.
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה