כולנו חוטאים לפעמים. חוטאים לחובות שלנו, לשאיפות שלנו, לנאמנויות שלנו. כולנו גם מכירים בסביבתנו הקרובה תופעות של רפיון בקשר עם הקב"ה: זלזול בהלכה, כפירה, "חזרה בשאלה".
כשאנו מציירים לנגד עינינו את החוטא ה"אידיאי", החוטא המושלם, הוא כבר חוטא בכל המישורים: הוא עובר על כל האיסורים שבתורה, פורץ את גבולות המוסר, לא מאמין באלוקים. אך מהי הביצה ומהי התרנגולת? מהי אבן הדומינו שהפילה את שאר האבנים בעקבותיה? האם התאוות והיצרים הם שגררו אחריהם את האמונות והדעות, או שמא הספקות השכליים הם שהובילו לדרדור המעשים? וממילא, אנו שואלים את עצמנו כמחנכים (של אחרים ובעיקר של עצמנו): איפה עלינו להשקיע את המשאבים? האם בהתמודדות עם המידות והיצרים, או בהעמקה של יסודות האמונה והמחשבה?
מובן שהתשובה לשאלה זו משתנה בין אדם לאדם, ולמרות זאת יש בפרשת השבוע כדי ללמד אותנו משהו בנושא. בסוף הפרשה מסופר על חטאי ישראל בשיטים: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל".
חטא עם ישראל כלל שני יסודות: עריות ועבודה זרה. אך מהו היחס ביניהם? כך מתאר זאת המדרש:
"נערה יוצאה מקושטת ומבוסמת ומפתה אותו, ואומרת לו: למה אנו אוהבין אתכם ואתם שונאין אותנו? טול לך כלי זה חנם, הלא כלנו בני איש אחד בני תרח אבי אברהם אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו? מיד משקהו היין ובוער בו השטן. היה נשטה אחריה, כיון שהיה תובעה אומרת לו איני נשמעת לך עד שתשחט זה לפעור ותשתחוה לו. והוא אומר: לעבודת כוכבים איני משתחוה. ואומרת לו: אין אתה אלא כמגלה עצמך והוא נשטה אחריה ועושה כן".
המדיינים לא שלחו אל עם ישראל את גדולי הפילוסופים והתיאולוגים כדי שינהלו אתם ויכוחים עמוקים עד אמצע הלילה. הם שלחו את הנערות הצעירות והיפות כדי לפנות אל הצדדים הנמוכים של האדם, אל יצר המין ותאוות הנשים. וזה באמת עבד: בני ישראל עבדו לבעל פעור לא מתוך קשיים תאולוגיים וספיקות אמוניים מנקרים, אלא מתוך המשיכה הקמאית והגסה של גבר לאישה.
וזה יכול היה להיות המסר של הסיפור: "זה לא השכל, זה היצר". גם מי שעובד עבודה זרה וכופר בעיקר, הולך בעצם אחרי תאוותיו ורק לאחר מכן משכנע את עצמו בדעותיו הכפרניות. "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם את העריות".
אך נדמה כי בקריאה נוספת הסיפור מעט יותר מורכב. לאחר ההימשכות הראשונית של הישראלי אל הנערה המדיינית, היא טוענת כנגדו טענה רוחנית: "למה אתם שונאין אותנו? הלא כלנו בני איש אחד!". רק לאחר שאין לו דרך להשיב לטענתה, הוא מסכים לשתות מן היין, ובשלב זה כבר "בוער בו השטן". הוא עבר את נקודת האל-חזור.
כלומר, היצר עצמו הוא גורם חזק, ובשלב מסוים כבר אי אפשר לעצור אותו. בגמרא נאמר שאפילו מבחינה הלכתית אדם יכול להיחשב "אנוס" כאשר היצר התעורר בו במלוא עצמתו. אך היצר אינו בוער ברגע אחד. התלהטות היצר היא תהליך הדרגתי שאפשר לעצור אותו, והעצירה צריכה להיעשות דווקא על ידי השכל.
אם היה אותו ישראלי יודע לענות לנערה, ולהשיב לה באופן חד וברור שאנו בני אברהם יצחק ויעקב, ושעולמנו הערכי לא מאפשר לנו לאכול יחד עם עובדי עבודה זרה, הוא יכול היה לעצור את תהליך ההידרדרות. אך עולמו האמוני לא היה עמוק ומסודר. איש לא לימד אותו כיצד לענות לשאלות הרוחניות שהעולם מציב בפניו, ורק משום כך הוא בחר בדרך הקלה: לשתות מן היין ולהתמכר עד כלות לתאוותיו ויצריו.