בפתיחת פרשת אחרי מות, מצטווה אהרון להביא שני שעירים אל פתח אוהל מועד, לערוך ביניהם גורל ולהקריב אחד מהם לשם ה' ואת השני לשלח לעזאזל המדברה.
ראשית, נעיין בפסוקי התורה, העוסקים בעניין שני השעירים:
ויקרא, פרק ט"ז פס' ה' - י':
ה- "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעלה:
ו- והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו:
ז- ולקח את שני השעירם והעמיד אתם לפני ידוד פתח אהל מועד:
ח- ונתן אהרן על שני השעירם גרלות גורל אחד לידוד וגורל אחד לעזאזל:
ט- והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לידוד ועשהו חטאת:
י- והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ידוד לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה".
בהמשך הפרק, מתארת התורה את אופן הקרבת השעיר לה' ואת אופן שילוח השעיר לעזאזל, ביד איש עתי אל ארץ גזרה:
כא- "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה:
כב- ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר".
אני מבקש לעסוק בשאלת גורלו של השעיר לעזאזל, לאחר שנשלח המדברה.
לצורך כך, נעיין שוב היטב בפסוקים כ"א וכ"ב.
מפשט פסוקים אלו, עולות שתי נקודות חשובות :
1. בפסוק כ"א, מבארת התורה, כי השעיר לעזאזל בא לכפר על כל עוונות עם ישראל,
שהרי אהרון מצטווה לסמוך עליו את ידיו, ולהתוודות על כל עוונות עם ישראל.
2. השעיר נושא עליו את כל עוונות עם ישראל אל ארץ גזרה והאיש העתי משלח את
השעיר במדבר.
מפשט הפסוקים בתורה עולה, כי השעיר לעזאזל נשלח ביד איש עתי אל המדבר ושם שוחרר על ידו.
ברם, כאשר מעיינים בדברי חז"ל, בעניין גורלו של השעיר לעזאזל, הדברים אינם כה פשוטים.
למשל, המשנה במס' יומא, פרק ו', משנה ו' אומרת:
"מה היה עושה? חולק לשון של זהורית, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו, ודחפו לאחוריו; והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר, עד שנעשה אברים אברים".
ממשנה זו עולה, כי האיש שהוליך את השעיר למדבר, היה דוחף את השעיר מן ההר עד שהיה מתרסק בחצי ההר.
יש א"כ לשאול, כיצד מתיישבים פירושים אלו עם פשט פסוקי התורה, אשר אין בהם איזכור של השלכת השעיר לעזאזל מהר גבוה עד לריסוק איבריו, בחצי מדרונו של ההר?
זאת ועוד!
בתרגום יונתן בן עוזיאל, פרק ט"ז פסוק כ"ב, מופיעים הדברים הבאים:
"ויסובר צפירא עלוי ית כל חוביהון לאתר צדיא ויפטור גברא ית צפירא למדברא דצוק ויסוק צפירא על טווריא דבית חרורי וידחיניה רוח זיקא מן קדם יי וימות".
מדבריו עולה, א"כ, כי כאשר היה האיש העתי מגיע למדבר, היה מניח את השעיר לעזאזל ליד הר גבוה, ושם הייתה רוח דוחפתו במדרונו של ההר ושם היה מת.
בנוסף, בתלמוד הירושלמי, מס' יומא דף ל"ג ע"ב, פרק ו' הלכה ג', מופיעים הדברים הבאים:
"חכמים אומרים: חלה השליח - משלחו ביד אחר. חלה המשתלח - מרכיבו על החמור. דחייו ולא מת - יורד אחריו וממיתו. כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים - לא היה מגיע למחצית ההר, עד שנעשה איברין איברין. משמת שמעון הצדיק - היה בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו".
מדברי הירושלמי עולה, כי לא תמיד היה המשלח מדרדר את השעיר במדרונו של ההר עד שנעשה איברים איברים, אלא שהיו זמנים, בהם היה השעיר בורח למדבר, ובסופו של דבר, היה נאכל ע"י שוכני המדבריות הישמעאלים (פני משה, שם).
בנוסף, הרשב"ם סבור, כי אכן השעיר לעזאזל נשלח למדבר ושם נעזב ע"י משלחו. לדברי הרשב"ם, תהליך זה דומה לתהליך טהרתו של המצורע, כשבאותה מידה - כמו שבתהליך טהרתו של המצורע, משולחת הציפור החיה על פני השדה, כך גם במקרה של השעיר לעזאזל - משולח הוא המדברה. לדברי הרשב"ם, א"כ, מפשט הפסוקים עולה, כי השעיר לעזאזל לא היה מושלך משום הר אלא היה משולח ונעזב במדבר, בדיוק באותה מידה שהציפור החיה, המטהרת את המצורע, הייתה משולחת על פני השדה.
א"כ, ראינו עד כאן מספר מקורות אשר, לכאורה, סותרים זה את זה. כיצד, א"כ, ניתן ליישב את דברי חז"ל בדבר התייחסותם לגורלו של השעיר לעזאזל? בנוסף, כיצד מתיישבת כל דעה עם פסוקי התורה בעניין זה?
נראה, כי תשובה נפלאה לכך, ניתן למצוא בדבריו של הנצי"ב מוולוז'ין, בפירושו לתורה. גם הוא, כמו הרשב"ם סבור, כי מפשט הפסוקים עולה, כי השעיר, אכן, נשלח למדבר ותו לא. ברם, גם הוא איננו יכול להתעלם מדברי המשנה במס' יומא ומדברי התלמוד הבבלי, שבפירושיהם, מדברים על השלכתו של השעיר המשתלח מן ההר. לכן, סבור הנצי"ב, כי הכל תלוי במצבו של עם ישראל או נכון יותר, הכל תלוי בזכויותיהם של בני ישראל.
לדברי הנצי"ב, השילוח פועל בשני כיוונים:
אם הדור זכאי - יורד השעיר לארץ גזירה ומתרסק בחצי מדרונו של ההר וזוהי, אכן, ההוכחה לכך, שעוונותיהם של עם ישראל נתכפרו באופן מיידי ומלא.
אך אם אין הדור זכאי - השעיר מתחזק ובורח למדבר, כמו שמופיע בירושלמי, שמאותה תקופה שמת שמעון הצדיק - היה השעיר לעזאזל בורח למדבר וכו'. במצב בו עם ישראל איננו זכאי ומלא בעבירות - אין השעיר לעזאזל מכפר אלא נשלח אל המדבר וגורלו איננו ידוע. מצב כזה עבור עם ישראל הינו גרוע ביותר, שהרי במצב כזה, שהשעיר בורח למדבר - עם ישראל איננו יכול לדעת אם עוונותיו נתכפרו.
נמצא א"כ, כי שני כיווני הפירוש מתיישבים עם פשט הפסוקים. לסוברים, כי השעיר היה מושלך מההר עד שהופך איברים איברים, ניתן לבאר, כי פירוש המילה 'ושלח' וכו' הינה - להשליך מהר גבוה עד שמתרסק איברים איברים, ואילו לדעות הסוברות, שהשעיר היה נשלח אל ארץ גזירה ולא מושלך מההר אלא בורח למדבר, הרי שפירוש המילה 'ושלח' הינה כפשוטה - סתם לשלח את השעיר ולעוזבו במדבר השומם.
בסיכומו של דבר, ניתן לומר, כי השעיר לעזאזל היווה מעין ברומטר, לבדיקת מצבו הרוחני של עם ישראל.
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה