האיש שאכל מעץ הדעת ומעץ החיים

ד"ר משה מאיר עם קווים לדמותו של הרב אהרון ליכטנשטיין ועל פרשת אחרי מות קדושים

חדשות כיפה ד"ר משה מאיר 22/04/15 19:43 ג באייר התשעה

האיש שאכל מעץ הדעת ומעץ החיים
Gershon Elinson, פלאש 90, צילום: Gershon Elinson, פלאש 90

לזכרו של מורי ורבי הרב אהרון ליכטנשטיין

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה', וַיָּמֻתוּ.

מה תלמוד לומר?

היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל, לחולה שנכנס אצלו רופא.

אמר לו: 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב'.

בא אחר ואמר לו: 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני'.

זה זרזו יותר מן הראשון,

לכך נאמר 'אחרי מות שני בני אהרן'.

הסמיכות למותו של אדם גדול, מעוררת מחשבות ותחושות. המחשבות הללו מזרזות את השומע, מניעות אותו לחיות את חייו ביתר מלאות ולהתקרב להשלמתם. השבוע נפטר הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון. כרבים אחרים, אף אני נמנה על תלמידיו. הרבה מדרכי מחשבתי ועיצוב רגשותי, נובע מאשר למדתי ממנו. הרשו לי לשרטט קווים לדמותו, הדמות כפי שנתפשה ופורשה על ידי.

עם כל מעגלי ההשפעה הרבים של האיש, משהו בו נותר זר להוויה הישראלית. הוא עומד כמגדלור, זה הניצב על הגבול ומסמן את היעד אך איננו חלק מהארץ אליה חותרים יושבי הספינות. הסיבה לכך היא, המסורת המחשבתית והתורנית ממנה בא. מסורת בריסק כפי שעובדה ופורשה על ידי חותנו הרב סולובייצ'יק, אותה נשא ובה יצר את דרכו הייחודית.

בעולמי הקטן, נפגשתי עם הרב עוד בטרם הייתי לתלמידו. אמו היתה מורה בגימנסיה בטלז' שבליטא, סבתי היתה תלמידתה. הרבה סיפורים שמעתי מסבתי על טלז', עד כי הרגשתי כבן בית בה מבלי שהייתי בה מעולם. הכרתי את האנשים שחיו בה, וביותר את הרב בלוך רב העיר וראש הישיבה. לימים, בלומדי בישיבת הר עציון, שמעתי מהרב ליכטנשטיין את הסיפור הבא:

'כל ימי שמעתי מאמא על טלז', היא הצטיירה בעייני כהתגלמותה של התורה. הישיבה בטלז' היתה מעוז התורה, ורבניה נושאי אמיתה של תורה. והנה הגעתי ללמוד אצל הרב [הוא הרב סולובייצ'יק בלשונו של הרב ליכטנשטיין]. כשרצה הרב לומר על סברה שהיא סברה עקומה, היה אומר עליה שהיא סברה טלז'אית...'

בסיפור הזה ישנו קצה קרחון של מחלוקת בין שתי דרכי לימוד, המהוות שתי תמונות עולם השונות זו מזו באופן מהותי. בטלז' לימדו הרב יוסף יהודה ליב בלוך, והרב שמעון שקופ - שלמד עם רבי חיים מבריסק בוולוז'ין. שיטת הלימוד שלהם חתרה להבנת הנימוק והטעם של מושגי ההלכה, תוך שימה בסוגריים של מהלך הסוגיה - השקלא וטריא. לעומת שיטה זו פיתח רבי חיים סולובייצ'יק שיטה שונה, השמה דגש על המבנה ההגיוני של המושג לא על טעמו ונימוקו. יש מכנה משותף עמוק בין השיטות - הבלטת המושגים על פני המהלך המתפתל של הסוגיה, אך על רקע המשותף ניכר ההבדל. בגלגוליהן המודרניים של שיטות אלה, פיתח הרב סולובייצ'יק ולאחריו הרב ליכטנשטיין את שיטת בריסק. מנקודת מבטי הממשיך את שיטת טלז' והרב שקופ בדורנו, היה הרב שג"ר. ההבדל בין שתי הדרכים הוא עמוק. הרב סולובייצ'יק הוא שחשף כי המדובר לא רק בדרכי לימוד אלא בביטוי לתמונות פילוסופיות המהוות שיטה שלימה. התמונה האחת, הטלז'אית, חותרת לפשר ולמשמעות של ההלכה ובכך מבליטה את הפן הקיומי. התמונה השנייה, הבריסקאית, מתמקדת בפן ההגיוני ובכך מבליטה את הפן האידיאליסטי הרחוק מהקיום הממשי. אמנם הרב סולובייצ'יק פיתח גם את הפן הקיומי האקסיסטנציאלי, אך הוא עשה זאת בחיבורו 'איש האמונה'. בחיבורו 'איש ההלכה' הוא הותיר את התמונה האידיאליסטית, היא התמונה בה התשתית הרעיונית מושגית היא היש האמיתי. בחייו - מנקודת מבטי - בא לידי ביטוי הפן הקיומי בעולם האמונה הפנימי, ואילו הפן האידיאליסטי בעולם ההלכה ולימוד התורה. התרבות כולה, החברה הישראלית ובכללה החברה הדתית, נטתה יותר ויותר לפן הקיומי. האדם הושם במרכז, האופן בו הוא חווה את המציאות ומפרש אותה. על כן נותר הרב ליכטנשטיין בודד, גם בין תלמידיו ובין מעריציו. היו שהלכו בעקבותיו בדרך לימוד התורה, מעטים בדרך החיים הפילוסופית העומדת מאחריה.

בואו ונתבונן בדרך הלימוד הבריסקאית יותר מקרוב, בכדי לבחון את התפתחותה ואת תרומתו הייחודית של הרב ליכטנשטיין לעיצובה. רבי חיים מבריסק התפרסם בשימוש הנרחב שעשה במושגים המופיעים כבר בתלמוד, הוא הבחין במושגים ההלכתיים בין מימד ה'חפצא' למימד ה'גברא'. אין זו ההבחנה היחידה, אך היא מהבולטות בשיטתו. טמונה כאן הבחנה חדשה ורעננה, הנושקת לחידושים נועזים בתחום הפילוסופיה. פעם חשבו כי העולם הוא אחד, והתבונה היא הכלי המפענח את סודו. רבי חיים אמר כי אין סוד אחד, אלא יש שניים וכל אחד מקיף את היש כולו. אפשר לראות את העולם כחפץ, כיש אשר ביחס אליו האדם מושם בסוגריים. אפשר לראות את העולם באופן שונה לחלוטין, כהצטיירותו בתודעת האדם המטילה עליו את האישיות על מורכבותה ונפתוליה. כך למשל תוסבר המחלוקת במשנה על האופן בו יש לשרוף את החמץ: 'רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים.' רבי יהודה מבליט את החפץ, הביעור הוא איון של החמץ כך שלא יהיה בעולם. חכמים מבליטים את האדם, הביעור הוא איון של החמץ כך שלא יהיה בעולמו של האדם. הפירורים נמצאים במרחבים או בין גלי הים, אך מבחינת האדם קיום שכזה הוא חסר משמעות. פיצול היש של רבי חיים, מקביל להבחנה שהבחין הפילוסוף קאנט בין הדבר ובין התופעה. הוא חלק משימת האדם במרכז, למרות שהתמונה הבריסקאית עצורה ביחס לתמונה הטלז'אית. כבלי ההיגיון שומרים על גבולות האדם, לא נותנים למרכיבי קיום ורגש לכבוש את תמונת העולם. על כן הוויכוחים בין האסכולות נוקבים, כך היה גם העימות בין הרב ליכטנשטיין ובין הרב שג"ר.

הרב סולובייצ'יק נטל את מסורת בריסק, והוסיף לה עומק רב. הוא זה שחשף את המרכיב השיטתי בדרך הלימוד הבריסקאית, את היותה תמונת עולם פילוסופית שלימה. הרב סולובייצ'יק עשה את עבודת הדוקטוראט שלו על הפילוסוף הגדול הרמן כהן, והושפע מאוד מהגותו. שניהם דימו את החשיבה ההגיונית היהודית לחשיבה המתמטית לוגית, ראו בשתיהן את יסוד היש.

הרב ליכטנשטיין בהכשרתו היה איש ספרות, זאת איננה רק עובדה ביוגרפית. הספרות היא זאת שעיצבה, את הפרשנות המיוחדת שלו לשיטה הבריסקאית. המושג המתמטי, שומט ממושאו את כל האיכויות החושניות. הצבע, הכמות, הגודל - כל אלה מושמים בסוגריים, נותר רק המושג הטהור. המושג הספרותי מכיל את האיכויות החושניות, אך המרכיב המושגי שם להם גבולות חדים כתער. 'סוס' כמושג מתמטי, איננו מכיל את צבעו החום, את רעמתו המתבדרת ברוח ואת קול פרסותיו. 'סוס' כמושג ספרותי מכיל את כל אלה אך קובע להם גבולות בהירים והגיוניים המבדילים את הסוס מכל מה שאיננו סוס. תמונת העולם של הרב ליכטנשטיין היתה צבעונית וחושנית ביחס לתמונת העולם של הרב סולובייצ'יק, האחרון התייחס למרכיבים החושניים גם הם באופן לוגי מפשיט. מכאן ואילך אגדיר את דרכו של הרב סולובייצ'יק כאידיאליזם מתמטי, ואת דרכו של הרב ליכטנשטיין כאידיאליזם ספרותי. מכאן נובע עוד הבדל בין התמונות: הרב ליכטנשטיין הכניס לתחום העיון הרבה ספרים, שהיו מחוץ לתחום עיונו של הרב סולובייצ'יק. בשיעוריו הכרנו לפנאי ולפנים ספרים רבים שאינם חלק מעבודתו התורנית של הרב סולובייצ'יק. תמונתו הספרותית של הרב ליכטנשטיין היתה קרובה יותר לטקסטים, הוא כלל את כולם וארגן אותם בסדר מופלא ומופתי. תמונתו המופשטת יותר של הרב סולובייצ'יק, התרכזה בפחות ספרים והבליטה את המושג המופשט.

הרב ליכטנשטיין היה איש מוסר מעורר השתאות, תביעתו המוסרית מעצמו ומהסובבים אותו היתה רבה ושונה מהמצוי ברחובה של עיר. זאת יכולה להיות תכונה העומדת בפני עצמה, לדעתי היא קשורה לתמונתו הכללית. המוסר בתמונה האידיאליסטית הוא מערכת חוקים הרחוקה מהמציאות, דרוש מהלך נוסף המוריד אותה וחותר לממש אותה בקיום האנושי. באידיאליזם הספרותי של הרב ליכטנשטיין המצב הוא שונה. כאן מתאים יותר שם אחר למוסר - תורת המידות. המידה איננה מנותקת מהיש, היא חלק ממנו ובהיותה חלק ממנו קובעת לו גבול ומידה. הרב ליכטנשטיין חי את החיים באופן חושני, עם גבולות מושגיים מידתיים מוסריים העוצרים את השפע היצרי חושני. על כן הווייתו המוסרית היתה ניכרת כל כך לסובבים אותו, משקפת להם את חייהם שלהם בהם פעמים רבות הגבולות פרוצים או רופפים.

רבים סיפרו על ענוותנותו המופלאה של הרב ליכטנשטיין, ואף כאן אפשר לראות אותה כשהיא לעצמה או כחלק מההקשר של תמונת חייו הכוללת. האידיאליסט המתמטי משקיף על היש ממרום גובהו של המושג המופשט, על כן שמינית שבשמינית גאווה מסוכה בו. לעומתו האידיאליסט הספרותי הינו חלק מהיש, ועל כן אין הוא מסוגל לקלוט שהוא אחר ושונה וגבוה מהאחרים. אינני רואה את ר' חיים מבריסק סוחב כיסאות עם תלמידיו, כפי שמספרים הסיפורים על הרב ליכטנשטיין.

הרב ליכטנשטיין היה ממנהיגי הציונות הדתית, הוא הוביל קו ברור על פיו השירות הצבאי הוא חובה דתית ממעלה ראשונה. אני זוכר את הפתעתי ופליאתי, כשהגדיר את חובת השירות הצבאי כחלק מהחיוב של גמילות חסדים. חובת השירות הצבאי היא חלק מתמונה רחבה יותר, של שותפות בין חלקי העם - החילוניים והדתיים. מורו ורבו הרב סולובייצ'יק ערך הבחנה, בין 'ברית גורל' לבין 'ברית יעוד'. על פי הרב סולובייצ'יק השותפות עם הציבור החילוני היא בגורל היהודי המשותף, למרות המחלוקת והפירוד בהגדרת הייעוד. גם בסוגיה זו, יש הבדל בין האידיאליסט המתמטי ובין האידיאליסט הספרותי. עולם המושגים של האידיאליסט המתמטי, מנותק מהמציאות הממשית. כך גם הגדרת היעדים והתכלית. הייעוד של האדם הדתי שונה מהייעוד של האדם החילוני, ועל כן בזירה זו - זירת הייעוד - לא קרב זה אל זה. לעומת זאת ההמשגה של האידיאליסט הספרותי מתחוללת בתוך המציאות, וכך גם סימון היעדים. מתוך המציאות הוא חותר לנקודת יעד, הנמצאת בתוכה ולא מחוץ לה. בתמונה זו, מי ששותף לחברו בברית גורל, מצוי אתו בתוך אותה קלחת מציאותית. גם אם כל אחד מהם חותר אל יעד אחר, הם חותרים באותה הזירה ובאותו השדה. על כן אצל הרב ליכטנשטיין אין נתק תודעתי בין הדתי ובין החילוני, כפי שקיים אצל הרב סולובייצ'יק. זאת מבלי להקהות את ההבדל ואת הפער, שבין האדם הדתי ובין האדם החילוני. אני זוכר שיחה בה אמר הרב ליכטנשטיין: 'הרב קוק טען שהמגמה הנסתרת של החילוניות היא מגמה דתית. אני חושב שהרב קוק גנב את דעתם של החילונים...'

אי אפשר להתבונן באישיותו של הרב ליכטנשטיין, מבלי להבחין בתכונה לה הייתי קורא 'הצטרפות'. זה המושג בו תורגם לעברית מושגו של הרמן כהן - ה'קורלציה'. ההצטרפות היא מבנה תודעה המכיר, כי קיומי איננו קיום של אטום בודד, אלא הוא קיים בהצטרפות לאחר. בעינינו ראינו את התנהגותו יוצאת הדופן של הרב ליכטנשטיין, הן ביחס להוריו והן ביחס לילדיו. מעבר לקיום מצוות כיבוד ההורים ומצוות החינוך לילדים, היתה כאן הצטרפות של נפש אל נפש וגוף אל גוף. אני מודה כי קינאה נעורה בליבי, בראותי עוד בלומדי בישיבה התיכונית את הרב ליכטנשטיין מגיע ולומד בחברותא עם בנו. תוך כדי לימודו עם בנותיו, פרץ בדרך הילוכו דרך בתחום לימוד התורה לנשים. הפריצה נבעה - מנקודת מבטי - לא מהמשגה מופשטת אלא מהמשגה הנובעת מההצטרפות שבתוך המציאות, בין אב לביתו. האידיאליסט המתמטי הוא איש בודד במהותו, כפי שמכריז הרב סולובייצ'יק על עצמו בפתח מסתו 'איש האמונה'. האידיאליסט הספרותי החי בתוך החיים, הוא במהותו איש המצטרף אל האחרים. על כן קשרים הקיימים בין אדם לאדם - היות בן, היות הורה, היות בן זוג - מקבלים בעולמו חיזוק יתר. כך גם מתבארת בעיני ההצטרפות המיוחדת ויוצאת הדופן בין הרב ליכטנשטיין ובין הרב עמיטל. אילו לא ראינו אלא את זאת - דיינו. היכולת של אנשים מלאים וגדושים, להכיר עד לתהומות הנפש בצורך שלהם להצטרף זה לזה. יכולת זאת היתה תולדה של האידיאליזם הספרותי של הרב ליכטנשטיין, ושל אהבת האדם המפוקחת עד קצה גבול הפיקחות של הרב עמיטל.

ולבסוף - אני שואל את עצמי, האם היה הרב ליכטנשטיין שמרן או חדשן? ברור לכל המתבונן באישיותו המורכבת, שהתשובה היא גם וגם. אבל 'גם וגם', יכול להופיע באחד משני אופנים. אצל האידיאליסט המתמטי, מדובר בהצטרפות של שתי אידיאות, רעיון השמרנות ורעיון החדשנות. אצל האידיאליסט הספרותי מדובר בהצטרפות של שתי מגמות, שתי תכונות של השחייה בתוך הזרם של הישות. הוא חותר מצד אחד קדימה ולשם כך לא פוסק מלחדש, אך הוא נושא עמו בשחייתו את מטענו אותו הוא רוצה להעביר הלאה, ועל כן הוא עסוק תוך כדי תנועה בשמירתו. ראיתי בימי חיי אנשים שמרנים, ראיתי גם מחדשים ורפורמטורים. מעולם לא ראיתי אדם שחידש כל כך הרבה ביחס למסורת תוך כדי עמדה שמרנית כל כך. אני זוכר שיחה אתו בה ניסיתי להקשות קושיות המורות על התפתחות היסטורית של ההלכה. היתה זו חוויה של התגלות הרב, כשראיתי את מושג השמרנות השומרת בהתגלמותו. מסך ברזל ירד על פני כל חשיבה היסטורית, שיש בה כדי לפגוע בקדושתה של התורה. הרגשתי כי לפני עומד אדם שאכל מלוא פיו מעץ הדעת, אך לאחר מכן אכל גם מעץ החיים. החיים הממשיים הכוללים עבורו בראש ובראשונה את האחריות למסירת התורה הלאה לדור הבא, עמדו כחיץ בפני הדעת שללא האיזון עלולה לפגוע במשימת חייו. ריבונו של עולם מביע חשש פן יאכל האדם מעץ האדם וחי לעולם, בעולמי הקטן יחיה הרב ליכטנשטיין לעד כעץ שתול על פלגי מי התורה אשר פריו יתן ועלהו לא יבול.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן