פרשת בהר פורשת רשת חוקים ענפה, המממשת את ערך החירות. שנת היובל בה קוראים דרור לכל יושבי הארץ, הקלות בדבר גאולת בתים והחזרת חובות המנומקות בכך שריבונו של עולם הוציאנו ממצרים. אלוהים הוא אלוהי החירות, ומכאן נגזרת רגישותו לפגיעה בחופש של האדם. ישראל חוו את השעבוד ואת השחרור, ועל כן הם נקראים להצטרף לרגישות הזאת. כאשר נמכר איש לאחיו לעבד - והתורה מכירה באפשרות הזאת - אסור להעביד אותו עבודת עבד. אסור לרדות בו בפרך, הוא עובד כפועל בן חורין. הנימוק הכולל מופיע בסיכום פרשת החירות: 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.' ישראל הם עבדי ה', וביחס לאחיהם - לעולם בני חורין. והנה, בסופה של הפרשה מופיעים כמה פסוקים שעניינם לכאורה שונה בתכלית:
לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, אֲנִי ה'.
מה עניין איסורי עבודה זרה לחוקי החירות? לרש"י יש הצעה:
'לא תעשו לכם אלילם' - כנגד זה הנמכר לגוי, שלא יאמר: הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו.
על פי רש"י, הפסוקים הללו פונים אל העבד. העבד הזה שאדונו הוא גוי, נמצא בקונפליקט, בין מחויבותו לתורה ובין מחויבותו לאדונו. מצד אחד, הוא משועבד לאדונו, עליו לעשות ככל אשר יורה לו. הנטייה של אדם כזה היא לאבד את זהותו העצמית, להפכה לטפלה לזהותו של האדון. מצד שני הוא משועבד למערכת ערכים וציוויים אחרת, וזאת קוראת לו לנהוג באופן עצמאי. התורה קוראת לו לא לאבד את זהותו היהודית, למרות שסביר שיתכנו מצבים בהם עליו לשלם מחיר כבד על שמירת זהות זו. אם אדוניו יצווה עליו להשתחוות לפסל, על פי פרשה זו הוא קרוא לסרב. אך דומני שהתביעה היא עמוקה יותר. גם במקרה שלא ייווצר מתח בעולם המעשה, האיש קרוא להיות בעל תודעה מפוצלת. מצד אחד תודעת עבד - והתורה לא קוראת לו לשלול אותה ולמרוד בסמכות האדון, ומצד שני תודעת בן חורין ביחס לאדון - בהיותו משועבד למערכת שונה. התודעה המפוצלת היא מצב קיומי קשה ביותר, אתגר שנטיית האדם קוראת לו לוותר עליה. או שיבחר להתמכר לעבדות, או שיבחר למרוד בכל שיעבוד. אך להכיר בשעבוד מבחינת מחויבות העבודה, ולא להכיר בו מצד אופן החיים, זה מצב הדורש מלאות הכרתית מורכבת.
נראה לי שהאתגר הזה מוטל לא רק לפתחו של העבד, אלא בפני כל אחת ואחד מאתנו. חיינו מורכבים ממחויבויות רבות, זוגיות, משפחתיות, תעסוקתיות לאומיות ואנושיות. יש סתירות רבות בין המחויבויות הללו, סתירות שאינן ניתנות ליישוב. כל אדם צריך לבנות מערכת של סדרי עדיפויות, לעיתים נפגעת מחויבות זו ולעיתים אחרת. פרשתנו מורה על אתגר פיצול המחויבות, לא תמיד הפנימי תואם לחיצוני. יש ועלי להיעדר מאירוע אליו אני מחויב מצד מעגל הזהות המשפחתי, מפאת מחויבות אחרת - למשל מחויבות לאומית. פלוני לא יוכל להיות במסיבת הסיום של בנו, מכיוון שהוא משרת במילואים. נטיית הלב היא להיות במקום בו אני נמצא, לשכוח את מעגל הזהות שוויתרתי בשעה זו על מחויבותי לו. התורה קוראת לנו לבנות את תודעתנו באופן אחר. בעולם התודעה אין סתירה בין זהות לזהות, ביכולתי להיות בכל מעגלי הזהות בעת ובעונה אחת. הסתירה קיימת רק בעולם המעשה, כאן ביכולתי לעשות רק מעשה אחד בנקודת זמן אחת. כאן נדרשת ההכרעה, לא תמיד היא ברורה מאליה. אך חובת הזהות שלנו, היא להחזיק בכל הזהויות - גם הסותרות שבהן - בעת שאנחנו בוחרים לבצע מעשה זהות אחד ויחיד. הנעדר ממסיבת הסיום של בנו אך מבחינת זהותו הוא חי את אבהותו במלואה, סופה של אהבתו לבוא לידי ביטוי. בדרך זו או אחרת ידע זאת בנו וירגיש בנוכחות אביו, גם אם הוא יעדר משעת מסיבתו. זהו מימושה הנעלה ביותר של החירות, האדם לא כופף עצמו לחוק הסתירה המונע ממנו להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת. הוא לא נכנע לחוק המורה, אי אפשר לעשות מעשה ולהימנע מלעשותו באותה השעה. בן החורין מודה כי אי אפשר לנהוג כך בעולם הפעולות, אך חירותו מאפשרת לו לעשות זאת בעולם הזהויות.