לקראת סיומה של פרשת אמור, מביאה התורה מעשה טראגי למדי, המעלה שאלות רבות. באופן מפתיע, בוחרת התורה להעלים מן הסיפור פרטים חשובים ורק בעזרתם המיוחדת של חז"ל, ניתן להבין את סיפור העלילה של מעשה זה.
פרשייה זו מופיעה בפרק כ"ד ועוסקת באדם המקלל את השם:
י' - "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן
הישראלית ואיש הישראלי:
י"א - ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת
דברי למטה דן:
י"ב - ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה':
י"ג - וידבר ה' אל משה לאמר:
י"ד - הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו
אותו כל העדה:
כ"ג - וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן ובני
ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה".
יש לשאול כאן מספר שאלות:
ראשית, יש לברר, מהי זהותו של אותו "בן אשה ישראלית" "ובן איש מצרי"? בנוסף, יש לברר, מיהו "איש הישראלי", המופיע באותו פסוק? מה הייתה סיבת המריבה בין בן המצרי לבין האיש הישראלי ומדוע בוחר בן האיש המצרי לקלל את השם בסיומה של המריבה? כמו-כן, יש לשאול, מדוע פותחת התורה פרשה זו במילים: " ויצא בן אשה ישראלית"? מאין יצא ולאן? לסיום, יש לברר, מדוע נזקק משה להסגיר את האיש ולשמוע מהקב"ה מה דינו? האם משה איננו יודע לפסוק בדין פשוט כל כך, לכאורה?
ראשית, יש להבין את פרטי העלילה בפרשייה זו. בעניין זהותו של בן האיש המצרי, מגלה לנו חז"ל, כי אמו של המקלל היא שלומית בת דברי משבט דן ואילו אביו הוא איש מצרי.
רש"י בפס' י', מוסיף ומגלה, כי אותו בן איש מצרי, הוא בנו של האיש המצרי שהרג משה במצרים והטמין אותו בחול. מתברר, כי בן האיש המצרי בא לדרוש נחלה בתוך שבט דן, שהרי אמו הינה משבט זה. האיש הישראלי, המייצג בסיפור את שבט דן, טוען כנגד האיש המצרי, כי הוא איננו זכאי לקבל נחלה בשבט דן, שהרי אביו הוא איש מצרי ואילו נחלה בארץ ניתנת אך ורק, אם האבא הוא מאחד משבטי ישראל, שהרי כתוב: "למשפחותם לבית אבותם" (במדבר, פרק א' פס' ב').
בן האיש המצרי מחליט לגשת לבית דינו של משה רבינו ולתבוע את חלקו בנחלת שבט דן. התורה מספרת, כי משה פוסק, כי אכן, בן האיש המצרי איננו זכאי לנחלה בשבט דן. או-אז, יוצא בן האיש המצרי מבית דינו של משה ומקלל את השם. מיד לאחר מכן, נעצר בן האיש המצרי ומובא לדיון נוסף, בבית דינו של משה. משום מה, התורה איננה מזכירה את בואו של האיש המקלל לבית דינו של משה אלא מספרת על כך, שבני ישראל שולחים את האיש המקלל למאסר, עד שהקב"ה יחליט על גורלו.
כעת, סיפור העלילה ברור למדי. אנו יודעים את זהותם של הניצים, מה הייתה סיבת המריבה ביניהם, אך אנו עדיין איננו יודעים מה הייתה הסיבה, שבגללה בחר בן האיש המצרי לקלל את השם.
נראה, כי כדי להבין את העניין לאשורו, יש לעיין בפרשת האיש המצרי שהורג משה במצרים.
בספר שמות פרק ב' פס' י"א - י"ד כתוב:
" ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו: ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול: ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים ויאמר לרשע למה תכה רעך: ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את האיש המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר".
במדרש רבה, שמות פרשה א' סעיף כ"ט, עוסקים חז"ל בשאלה, כיצד הרג משה את האיש המצרי:
"במה הרגו?! ר' אביתר אומר: הכהו באגרוף...רבנן אמרי: הזכיר עליו את השם והרגו".
דעתם של רבנן נשענת על מילות הפסוק: " הלהרגני אתה אומר" ומכאן שמשה הרג את האיש המצרי באמצעות אמירה בשם השם.
כעת ניתן אולי להסביר, שבן האיש המצרי בוחר לקלל את השם כנקמה במשה רבינו, שהרג את אביו בשם ה' - מידה כנגד מידה. יתכן כי נקודה זו מבהירה מדוע בשתי הפרשיות הללו - פרשיית המקלל בפרשתינו ופרשת הריגת האיש המצרי בפרשת שמות, נאמר הביטוי: "ויצא"!
המכנה המשותף בין משה רבינו לבין בן האיש המצרי הוא, שאצל שניהם כתוב: "ויצא"! אמנם, ההבדל המהותי ביניהם הוא, שמשה רבינו יוצא אל אחיו כדי לדאוג להם ואילו בן האיש המצרי יוצא חייב מבית דינו של משה ומקלל את השם.
בנוסף, יש לתת את הדעת, מדוע משה רבינו איננו פוסק את דינו של האיש המקלל אלא מוסר זאת להחלטתו של הקב"ה. זאת ועוד! כפי שציינו לעיל, לאחר שהתורה מספרת על כך שבני ישראל מביאים את המקלל אל משה, מיד כתוב: "ויניחוהו במשמר לפרש להם על פי משה". לא ברור מה מתרחש בין הבאת המקלל אל משה לבין הנחתו של האיש המקלל במשמר?!
אמנם נראה, כי כעת, כשמביאים את המקלל אל משה, הוא מבין כי המקלל הינו בנו של האיש המצרי שהרג במצרים, או-אז, בוחר משה שלא לשפוט את המקלל, כיוון שהוא נוגע בדבר. משה מבין כעת, שבן האיש המצרי קילל את השם כתגובה להריגתו של אביו ע"י משה באמירה ולכן, ברור מדוע מחליט משה בשלב זה למסור את הדיון בעניינו של המקלל לפני הקב"ה.
בהמשך הפרשייה, כפי שראינו לעיל, מצווה הקב"ה את משה להוציא את המקלל אל מחוץ למחנה ושם ייסקל ע"י העם.
אמנם, הפסוק החותם פרשייה זו מציין, שבני ישראל הם המוציאים את המקלל מחוץ למחנה ולא משה וזאת בניגוד ברור לציווי של ה' את משה להוציא את המקלל בעצמו מחוץ למחנה.
זאת ועוד! בסיומו של הפסוק הנ"ל, אומרת התורה: " ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה" - הייתכן?! האם כך ציווה ה'?!
יתכן לומר בזהירות, כי הסיבה לכך שבני ישראל הם אלה המוציאים את האיש המקלל ולא משה, היא בשל העובדה, שמשה נוגע בדבר. משה פוסל את עצמו מלדון את המקלל וכדי שלא תהיה לזות שפתיים מצד אף גורם בעם ישראל, מחליטים בני ישראל להוציא בעצמם את המקלל מחוץ למחנה ולסוקלו.
לכן, ברור מדוע צריכה התורה לציין, כי על אף העובדה שלא היה זה משה שהוציא את המקלל מחוץ למחנה, כפי שנצטווה ע"י הקב"ה, אף על פי כן ולמרות הכל - הדבר נעשה על פי מצוות ה', כלומר - ה' הסכים למהלך של בני ישראל וההוכחה לכך היא, משום שכתוב בסיומה של הפרשה: " ובני ישראל עשו כאשר ציווה את משה".
בפרשה זו, מתגלה גדולתו העצומה של משה רבינו כמנהיג. משה איננו מתבייש לפסול את עצמו מלדון את האיש המקלל, למרות ההשלכות המורכבות, העלולות לנבוע כתוצאה מכך. משה מוסר את הדיון בעניין המקלל לפני הקב"ה. הוא איננו מתבייש לומר שאינו ראוי לפסוק את הדין במקרה זה. משה כנראה לוקח בחשבון, כי יתכן שהימנעותו מלדון את המקלל תגרור אחריה לזות שפתיים מצד בני ישראל, ובכל אופן, משה אמת ותורתו אמת!
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה