טומאת צרעת הבתים תלויה בכהן. תהליך הבדיקה וההכרזה על הטומאה נעשה בשלבים ובית אשר נמצא בו נגע נכנס להסגר בן שבעה ימים ודינו שייבדק שוב עם תומם. גדילת הנגע תכריע את גורל האבנים הנגועות לקעקוע ולהחלפה. בשלב הבא, אם ישוב הנגע, יעמוד כל הבית להריסה. כיוון שהכהן צריך לבוא ולבדוק את הבית מקרוב, התורה מצווה עליו לצאת מן הבית לפני שהוא מכריז על הסגרת הבית לשבוע ימים. וזה לשון הפסוק:
וְיָצָ֧א הַכֹּהֵ֛ן מִן־הַבַּ֖יִת אֶל־פֶּ֣תַח הַבָּ֑יִת וְהִסְגִּ֥יר אֶת־הַבַּ֖יִת שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים (ויקרא יד, לח).
יציאת הכהן מן הבית נחוצה, שכן לאחר שהכהן יאמר את דברו, כל הנמצא בבית יטמא. על כן רצוי שהכהן ייצא מהבית בטרם הוא קובע שהנגע טמא. במבט ראשון היציאה הזו היא הצלה של עצמו מן הטומאה.
המשנה במסכת נגעים מדייקת מן הפסוק את המיקום המדויק שבו הכהן צריך לעמוד:
אינו הולך לתוך ביתו ומסגיר
ולא בתוך הבית שהנגע בתוכו ומסגיר
אלא עומד על פתח הבית שהנגע בתוכו ומסגיר
שנאמר: ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים (יב, ו)
הדיוק של המשנה הוא כפול. הכהן אמנם צריך לצאת מהבית, אבל גם אסור לו להתרחק משם. הוא אינו יכול לחזור אל ביתו שלו. עליו לשמור על קשר עין עם הבית הנגוע.
את הדרישה המדויקת הזו, לא להיות בפנים אבל גם לא להתרחק, אפשר להסביר בדרך רעיונית. הכהן צריך להסתכל לבית שאותו הוא מטמא "בעיניים". אם יחזור הכהן לביתו וישלח משם "מירשם" הדבר יתפרש כריחוק וכהתנשאות. התורה מבקשת מן הכהן לשמור על מעורבות, להגיד את דברו בשטח, להיות 'שם' עם בני הבית.
בפירוש האלשיך מוצעת פרספקטיבה דומה, בעזרת קריאה סימבולית של הפרשה:
והוא מה שאמרו בתחלת פרשה זו בספר הזוהר:
כי השכינה ומלאכי השרת אשר באדם בהחילו בלשון הרע - מסתלקים ממנו.
וזה יאמר "ויצא הכהן"- הוא יתברך
מן הבית- הוא האדם.
ולא ירחק, רק כמי שהוא עדיין קרוב אל פתח הבית לשוב ליכנס,
וזהו "אל פתח הבית", והוא אולי יתקן.
הכהן מייצג לפי פירוש זה את רוחו של האדם, את השכינה שמסתלקת ממנו בשל חטאיו שהביאו עליו את עונש הצרעת. הכהן הנעמד בפתח הבית, ואינו מתרחק, מסמל שיש תקווה, שהתשובה היא בהישג יד. החטא רק מרחיק ומדחיק את ההישגים הרוחניים אך לעולם אינו מפיל את החוטא לבור תחתיות, ואינו שולל את הפוטנציאל הגלום באדם לטוב. בעל הבית רואה את הכהן ומבין שבמאמץ לא גדול יוכל להחזירו אל תוך ביתו.
העמד דבר על חזקתו – על שינויים ודרכי התרחשותם
בגמרא במסכת חולין נלמדה הפרשיה לעניין אחר לגמרי. לכאורה נדונה בסוגיה שאלה למדנית. כיצד יידע הכהן שעד שהוא יוצא מן הבית לא קטן הנגע ושמא עד שיצא הכהן מן הבית, הנגע כבר אינו בגודל הראוי להסגר וניתן לשחרר את בעלי הבית לחיים לשמחה ולשלום?
הגמרא משיבה שהכהן יכול להניח שדבר לא השתנה, ושהתורה באה ללמדנו בפרשה הזו את עקרון "העמד דבר על חזקתו" (חולין, י, ב). כלומר, הכהן יכול להניח שמה שראה לפני כמה דקות משקף את המציאות גם כעבור איזה זמן. שינוי הוא דבר שמחייב הוכחה. כל עוד לא הוכח שינוי, יש להניח שדבר לא השתנה. העקרון הזה הוא עקרון הלכתי רחב מאוד. בזכות העיקרון הזה, שמקורו בפרשת צרעת הבתים, ניתן להניח, למשל, שמקווה שהכיל פעם ארבעים סאה עדיין מכיל את כמות המים הזו והוא כשר לטבילה, אלא אם כן יש לנו חשש מבוסס שנגרע מתכולתו. על בסיס אותו עקרון ניתן למסור גט לאישה מבעלה באמצעות שליח ולהניח שהבעל עדיין בחיים, ועוד.
למעשה, החזקה הזו יש בה הדרכה מסויימת גם מחוץ לגדרי ההלכה, לחיים הפשוטים. מכוחה של חזקה זו אנו לומדים שניתן להניח שמה שהיה הוא שיהיה. הקביעה הזו עשויה להפחית חרדות ולהשכיח דאגות.
אבל בפרשה שלנו מניחה החזקה הזו את הכהן בנקודה ההפוכה. הכהן עומד מחוץ לבית ובהסגירו את הבית הוא למעשה קובע שהוא יודע שהנגע לא קטן, הוא בטוח שהבית עדיין טמא, וכי האפשרות שהוא טהר בינתיים מחייבת הוכחה בדוקה. האמירה הנחרצת הזו, המהדהדת מכח עמידתו מחוץ לבית והכרזתו על הבית כמצורע מבלי שיראה את הנגע באותו הרגע, מכוונת כלפי בעלי הבית ומזכירה להם (בדרך שונה וכמעט הפוכה מזו שמציג האלשיך) שאם לא יטולטלו מן התובנה הזו, הם ימצאו את עצמם בעוד שבוע באותו המצב. שאם לא יעשו מאמץ לשפר את מצבם הרוחני המדורדר, שאם לא יפנימו שדרך העולם היא ששום דבר לא ישתנה אם לא יטרחו בעצמם לחולל את השינוי הזה, הרי שביתם ייחרב.
הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא דיקנית הסטודנטים וראשת תכניות בית המדרש לנשים במכללה האקדמית הרצוג