אחת השאלות המרכזיות בחייו של כל אדם הינה שאלת היחס שבין העולם הגשמי לבין העולם הרוחני. שאלה זו נוגעת למידת השקעתו של האדם בכל אחד משני התחומים הללו. אני מבקש לדון בשאלה זו דווקא מתוך פרשת תצווה, הממשיכה לעסוק בבנייתו של המשכן - מקום השראת השכינה.
בפרשת תצווה, בפרק כ"ז פס' כ', מצווה הקב"ה את משה:
" וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".
הרב זווין, בספרו 'לתורה ולמועדים', עומד על מהותה של מצווה זו.
בתחילת דבריו, מביא הרב זווין את דברי רש"י, בדבר הצורך לכתוש היטב, דווקא, את השמן למנורה, בניגוד לשמן המנחות - שם אין צורך בכתישה מיוחדת.
המנורה והמנחות שהיו במשכן ואח"כ במקדש, שימשו כסמלים לתורה ולמזון.
המנורה סימלה את היחס לחכמה, בבחינת "חכמת אדם תאיר פניו". אדם המבין איזה דבר חכמה, מיד פניו מאירות מרוב אושר - אושר רוחני. ברם, יש גם חכמות זרות ופסולות, ואז האור הוא אור מטעה.
לעומת זאת, המנחות שהיו סולת ולחם, הן דוגמת המזון של האדם.
המנורה והמנחות השפיעו קדושה על כל עם ישראל.
המנורה השפיעה באופן שהחכמה תהיה דווקא חכמת התורה ואילו המנחות השפיעו באופן שהמזון שאוכלים בני ישראל הינו טהור ונקי מכל שמץ של פסול, גניבה, תרמית וכיוצא בזה.
ברם, התורה והמזון הינם דברים קשים להשגה, ובכדי להשיגם יש לעמול זמן רב. חז"ל אומרים: " יגעת ומצאת תאמין" (בבלי, מס' מגילה דף ו' ע"ב). כדי להשיג תורה ולהבינה לאשורה, יש לעמול וללמוד אותה זמן רב, בעיון ובהעמקה.
אמנם, דברים אלה נכונים אף ביחס להשגת המזון - " בזיעת אפיך תאכל לחם". (בראשית, פרק ג' פס' י"ט). פרנסת האדם קשה היא וכדי לדאוג למזון, לו ולבני משפחתו - חייב האדם לעמול ולעבוד קשה.
ברם, קיים הבדל מהותי בין השגת המזון להשגת התורה. על התורה צריך לעבוד במסירות נפש גדולה, ללא גבולות, בכל לבבו ובכל נפשו, בכל עצמותו ומהותו, בבחינת: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל..." (במדבר, פרק י"ט פס' י"ד) וכפי שדרשו חז"ל על פסוק זה בתלמוד הבבלי, במס' ברכות דף ס"ג ע"ב:
"דבר אחר - הסכת ושמע ישראל - כתתו עצמכם על דברי תורה, כדאמר ריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל".
אמנם, כדי להשיג מזון, יש לעבוד לפי ההכרח, אך לא בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, לא בפנימיותו ולא בכל עצמותו. אין להפוך את הפרנסה לפולחן.
בדיוק בנקודה זו, טמון ההבדל המהותי בין השמן שבמנורה לבין השמן במנחות. השמן שבמנורה, שכאמור, בא לבטא את חכמת התורה, צריך להיות כתוש ביותר, מכיוון שכך צריך להיות היחס ללימוד תורה - בכתישה ובעמל רב ואילו השמן במנחות - אינו צריך להיות כתוש כל כך. אין להפוך את הדאגה לפרנסה לפולחן. יש לעשות זאת באופן מוגבל, כל אדם לפי צרכיו ההכרחיים. זוהי כוונת רש"י, שהזכרנו לעיל, במילים: "כתית למנורה ולא כתית למנחות".
כך גם מסביר הרש"ר הירש את הסיבה לכך, שהבאת השמן בפרשת תצווה מתייחסת למשה דווקא - 'ואתה תצווה' - שהרי משה הוא שקיבל את התורה מסיני והוא זה שמסר אותה ולימד אותה לבני ישראל. " הטבת הנרות מסמלת לדורי דורות את לימוד התורה, כמצווה ראשונה במעלה".
חובת קיום המצווה של לימוד תורה, הבאה לידי ביטוי בשמן הזית במנורה, צריכה לקבל משנה תוקף וחשיבות, במיוחד כאשר מדובר על חסרון כיס והפסד, הנובע כתוצאה מלימוד זה, שהרי אדם שעוסק בתורה - מפסיד, לכאורה, באותו הזמן שעות עבודה או כסף, במובן זה או אחר, ולכן דווקא במצב מעין זה, צריך לבוא אותו אדם שמסר את התורה - משה רבינו - וללמד את בני ישראל, כי התנאי להצלחה בלימוד התורה הוא ידיעת היחס הנכון בין לימוד התורה לבין הפרנסה. האיזון הנכון חייב להישמר.
סימוכין לרעיון זה, ניתן למצוא בתיאור המפורט של התורה בעניין כלי המשכן. בפרק כ"ה, פס' כ"ג -כ"ה, מתארת התורה את מבנהו של שולחן לחם הפנים:
" וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ.
וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב.
וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב".
כידוע, שולחן זה מביא לידי ביטוי את המזון הגשמי, לו אנו זקוקים ובאמצעותו אנו מתפללים לקב"ה ומבקשים ממנו שישפיע עלינו שפע גשמי. יש לשים לב, כי בפס' כ"ה, מציינת התורה, כי יש לשים מסגרת של טפח מסביב לשולחן לחם הפנים. נראה, כי הצורך במסגרת זו טומן בחובו מסר עמוק וחשוב. כאשר מדובר על התייחסותנו למזון הגשמי אותו אנו צורכים, יש לשים מסגרת. יש להגביל את השקעתנו בהשגת צרכינו הגשמיים, באופן מדוד, מתוך חשיבה רצינית, לפי הצורך האמיתי. דבר זה בא לידי ביטוי, כאמור, באותה מסגרת שהקיפה את שולחן לחם הפנים.
הבדל מהותי זה, בין לימוד התורה - השמן במנורה, לבין עול הפרנסה - השמן במנחות והמסגרת של שולחן לחם הפנים, חייב להיות נר לרגלינו, כדי שנדע תמיד, מהו היחס הנכון בין השניים וכדי שנוכל לחיות את חיינו בצורה מושכלת ונבונה, כאשר נקדיש את רוב זמננו בעיסוק בלימוד התורה וחכמתה ואילו נושא הפרנסה ישמש כאמצעי להשגת המטרה של לימוד התורה ועבודת ה' בכלל.
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה