על ההתמדה

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. מהו התמיד?

חדשות כיפה ד"ר משה מאיר 26/02/15 11:25 ז באדר התשעה

על ההתמדה
משה מאיר, יחצ, צילום: משה מאיר, יחצ

פרשת תצווה פותחת בפרשת נר התמיד:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה', חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כך כותב רש"י על המושג 'תמיד':

'תמיד' - כל לילה ולילה קרוי 'תמיד', כמו שאתה אומר (במדבר כ"ח ו') 'עולת תמיד', ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר (ויקרא ו' י"ג) 'תמיד', ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. אבל 'תמיד' האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא.

רש"י מתמודד עם האפשרות לפרש את המושג 'תמיד' כ'מלוא משך הזמן', 'ללא הפסקה'. הוא שולל את הפרשנות הזאת ומורה כי 'תמיד' משמעו בהתמדה, יום אחר יום [או פרק זמן קבוע אחר פרק זמן קבוע], למרות שאין כאן מלא משך הזמן. מכאן שבשפה העכשווית היה מתאים יותר לקרוא לקרבן התמיד - הקרבן המתמיד.

ההבחנה הזאת מעוררת אותי להתבונן במושג ההתמדה.

לאה גולדברג כתבה מחזור שירים הנקרא 'שירי סוף הדרך'. אלה שלושה שירי התבוננות על החיים מזווית ראייתו של איש זקן, כשברקע ניצבת דמותו של קהלת.

הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד - אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

על רקע ארבע נקודות מבט אלה, צפור מזמרת ומנסה למסוך נימה אופטימית או לפחות מפויסת במבטו של הזקן:

הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?

בשיר השני מתעמתת הציפור אם נקודת המבט הפסימית של קהלת:

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה - לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים - בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

'אין כל חדש תחת השמש' של קהלת, מתעמת עם 'חדש כל יום תחת השמש' של הציפור. הזקן מאמץ את נקודת מבטה של הציפור, ומכאן שר את השיר השלישי:

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

כנראה שהזקן רואה את עולמו קהלת, כעולם שאין בו חירות. 'אין כל חדש תחת השמש', מתפרש בעיניו כהכל הרגל, הכל קבוע, אין מקום לחופש ולא לחירות. התמונה היא חריפה, ועל כן הרשו לי להתעכב עליה עוד קצת. ההרגל על פי הזקן שלמד מהציפור - או על פי לאה גולדברג - הוא עולם בו אין מרחב חושי, אי אפשר לנשום, אין מקום לייחול ולתקווה, אין אפשרות לניסוי תעייה וכישלון. ההרגל הוא ה'תמיד', הוא ההתמדה. כאן המקום למבט ביקורתי: האמנם?

תמונת העולם שלי שונה. ההתמדה וההרגל הם מרחב החופש שלי. אני חווה בהם את חירותי, החירות לקחת את גורלי בידי ולעשות בו כראות עיני. מושג החידוש הוא מושג מרכזי בחיי. יהודי של בית המדרש אני, והכלל של רבי יהושע גיבורו של בית המדרש הוא תורת חיי: 'אין בית מדרש ללא חידוש'. אך עולם החידוש של בית המדרש הוא העולם של המתמיד. ביאליק בשירת המתמיד שלו, קושר לו כתרים מהצד האחד ובז לו מהצד השני. בעולמי יש רק צד אחד.

מדוע תמונת העולם שלי שונה מתמונתה של לאה גולדברג? יש לי שתי השערות. האחת - תמונת היסוד של לאה גולדברג היא תמונת עולם של סדר והרגל, בה היא שבויה והיא המאיימת עליה ועל הזקן שלה. כדי לחרוג מתמונה זו צריך לחרוג מההרגל, לקטוע את ההתמדה. תמונת העולם שלי כאדם פוסט מודרני, היא תמונת עולם כאוטית שאין בה חוק ואין בה סדר. יצירת ההרגל היא מעשה של חירות ההולך נגד הטבע, שכן הטבע הוא זה שאין בה סדר התמדה והרגל. השניה - תמונת העולם של לאה גולדברג היא תמונת עולם יהודית חילונית, בה החוק והסדר ההלכתי נתפס כאחר וכזר. תמונת העולם שלי היא תמונת עולם יהודית דתית, בה החוק והסדר ההלכתי הם מוקד הזהות וההזדהות שלי. ההרגל הוא פן אחד מפניו של העולם הדתי, שהחילוניות היהודית מרדה בו. נראה לי שכיום הגענו לשלב בו החילוניות מכילה גם בעלי סדר והרגל יהודי, והדתיות מכילה גם שוללי סדר הלכתי. פרשת התמיד מאתגרת לחשיבה ולהכרעה את עמדתנו ביחס להתמדה. אולי אפשר לתת למשוררת זלדה לשיר את שיר הקונפליקט הזה, יחד עם מודעות לכך שהיא שרה אותו מזווית ראייה של משוררת דתייה:

שְׁנֵי יְסוֹדוֹת / זלדה

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין

הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן