ושכנתי בתוך בני ישראל

מהכתוב בפרשתנו: "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים", לומדים אנו שלא לפרוש מכלל ישראל אלא להיפך להיות מאוחד עם הכלל, שרק כך זוכים להשראת השכינה, רק כאשר נמצאים "בתוך בני ישראל", ולא כאשר פורשים מן הכלל

חדשות כיפה הרב יעקב הלוי פילבר 25/02/15 13:18 ו באדר התשעה

ושכנתי בתוך בני ישראל
פרטי, צילום: פרטי

באחד מרגעי האכזבה התפרצה מפיו של ירמיה הנביא המשאלה: "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם, כי כולם מנאפים עצרת בוגדים" (ט א) ויש רבים המסתמכים על דברי ירמיה אלו כהצדקה לפרוש מחלקיו הרעים של עם ישראל כל פעם שיש להם בקורת על מצבה הרוחני־מוסרי של החברה הישראלית. ועל כך שמעתי ממורי ורבי הרב צבי יהודה הכהן קוק: שאמנם ירמיה אמר מה שאמר, אבל בפועל למעשה ירמיה לא עזב מעולם את עמו, אלא ההיפך, כאשר אותם חוטאים הלכו בגלות, לא זו בלבד שירמיה לא נשאר בירושלים, אלא הלך עמהם לגלות, כמו שמסופר בפסיקתא רבתי (כז): בשעת חורבן בית המקדש היה ירמיה בענתות, וכשבא לירושלים ומצאה חרבה החל לבקש את עמו, ואמר: "באיזו דרך הלכו החטאים, באיזו דרך הלכו האבודים, אני הולך ואובד עמהם", ולאחר שהגיע אליהם ומצא אותם בגלות, חיבק אותם ונשקם, והיה בוכה לנגדם והם לנגדו, "ענה ואמר להם: אחי ועמי, כל כך אירע לכם על שלא הייתם שומעים לדברי נבואתי".

גם מהכתוב בפרשתנו: "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים", לומדים אנו שלא לפרוש מכלל ישראל אלא להיפך להיות מאוחד עם הכלל, שרק כך זוכים להשראת השכינה, רק כאשר נמצאים "בתוך בני ישראל", ולא כאשר פורשים מן הכלל, והחיסרון הזה של הפרישה מן הכלל הוא אפילו אם הפורשים הללו יהיו הצדיקים והכשרים שבישראל, כמו שאמרו חז"ל (כריתות ו ב): "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת". וסמך לדבר מוצאים אנו בכתוב: "השוכן אתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז טז) שעליו דרשו חז"ל (ספרי, במדבר א): "חביבים הם ישראל, שאע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם". וההסבר שאין להוציא את הרשעים שהרי 'צבו"ר' הם ראשי תיבות שלצדיקים, בינונים ורשעים כך שגם הרשעים הם חלק מהציבור., ועל הרשעים הללו אמרו חז"ל (סנהדרין מד א): "ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא", וכרבי מאיר שאמר (קידושין לו א): שאע"פ שישראל אינם נוהגים מנהג בנים, "בין כך ובין כך קרויים בנים", והרשב"א בתשובותיו (ח"א, קצד, רמב) פסק כמותו.

הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הי"א) כתב: "הפורש מדרכי צבור, אעפ"י שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצוות בכללן, ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ כאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא". והנה הרמב"ם אינו מדבר באדם עבריין שאינו מקיים תורה ומצוות, אדרבא מדובר כאן באדם "שלא עבר עבירות", כלומר שהוא מקיים את כל המצוות, והחיסרון היחידי שלו הוא שאינו עושה את המצוות בתוך כלל ישראל, וכל חטאו שהוא פרש מעם ישראל, ואז כל תורתו ומצוותיו שקיים מחוץ לכלל ישראל אינן נחשבות כלום, עד כדי כך שאין לו חלק לעולם הבא. את היחס השלילי מצד הקב"ה למי שפורשים מן הכלל אפילו כשכוונתם היא לשם שמים, לומד החתם־סופר מהכתוב: "לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך", ודרשו חז"ל (עיין רש"י, דברים טז כב): "אעפ"י שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה". וכך מסביר החתם סופר בספרו "תורת משה" (בראשית, פרשת ויצא): שהמצבה היא של אבן אחת, והמזבח עשוי מאבנים רבות ההופכות למזבח אחד. ולכן בימי האבות שאחד היה אברהם וכן יצחק וכן יעקב, אז היה מקום למצבה של אבן אחת, אבל לאחר לידת שנים עשר השבטים, צריך המזבח להיות עשוי מאבנים הרבה, שכולן יעשו אבן אחת על ידי בנין, להיות מחוברים אדוקים זה בזה. לכן מאז והלאה היתה המצבה העשויה מאבן אחת שנואה כי היא מסמלת את הפרישה מן הציבור, ומסקנתו שם היא: "הפורש מן הציבור ליקח לו דרך לעצמו, אפילו לשם שמים, הוא המצבה מאבן אחת אשר שנא ה' יתברך".

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן